פסק-דין בתיק א 38400/01

1.    ביוני 1992, נטלו הנתבעים 1 ו-2 (להלן: " הנתבעים"), מהבנק התובע (להלן: " הבנק") הלוואת משכנתא בסכום של 250,000 ש"ח ל-10 שנים, לצורך רכישת דירה בת 6 חדרים ברח' הדגנים 1, גבעתיים (להלן: " הדירה").

כספי ההלוואה הועברו על ידי הבנק התובע ישירות לנתבעת 3, שממנה רכשו הנתבעים את הדירה, כשנתבעת זו מתחייבת כלפי הבנק לרשום לטובתו משכנתא על הדירה, בד בבד עם רישומה על שם הנתבעים בלשכת רישום המקרקעין.

בפברואר 1994 נרשמה הדירה על שם ה נתבעים מבלי שתרשם לטובת הבנק המשכנתא המובטחת.

כשנתיים לאחר מכן, מכרו הנתבעים את הדירה והעתיקו את מקום מגוריהם לרמת פולג שליד נתניה.

הנתבעים שמעת לעת פגרו בתשלומי המשכנתא, נקלעו לקשיים כלכליים והחל מסוף 1999 או תחילת שנת 2000, אין הם משלמים עוד כל כספים שהם לסילוק ההלוואה. יתרת חובם לבנק למועד הגשת התביעה, עומדת לפי חישובו על סכום של 179,212.18 ש"ח.

ביולי 2000 פנה הבנק לממש באמצעות ההוצאה לפועל את המשכון שרשם על הזכויות החוזיות של הנתבעים בדירה, שאז התברר לו שהדירה כבר נמכרה על ידי הנתבעים לאחר שקודם לכן נרשמה על שמם, בלא שתרשם משכנתא לטובת הבנק.

בניסיון לגבות את החוב מנכסים אחרים של הנתבעים, הוצא לבקשת הבנק צו עיקול על דירה של הנתבעים ברמת פולג, אך גם ההליך הזה התברר כהליך סרק, משום שהנתבעים מכרו אף את הדירה הזו, ולפני שהוטל העיקול.  לדברי הנתבעת 2 אשר העידה לנתבעים, כספי התמורה שמשו אותם  לתשלום חובות.

2.    הבנק טוען שאם הייתה רשומה משכנתא לטובתו, היה לאל ידו להיפרע במלוא סכום החוב ממימוש השעבוד על הדירה, ולא נטען אחרת על ידי מי מהצדדים הנתבעים כאן;

כי האחריות למחדל שבאי רישום המשכנתא רובצת כולה על הנתבעת 3, וכי בהעדר בטוחה שממנה ניתן להיפרע , ולאור מצבם הכלכלי של הנתבעים - נזקו של הבנק עומד על מלוא סכום חובם לבנק.

הבנק תובע אפוא את חובם של בני הזוג שירי מהם, ומהנתבעת 3, כמי שאחראית ברשלנותה לנזקו.

הצד השלישי, עו"ד ערן ניב, הוא מי שבידיו הפקידה הנתבעת 3 את הטיפול ברישום הדירה שרכשו הנתבעים כמו גם של דירות שרכשו לווים נוספים של הבנק באותו בניין. הנתבעת שלחה לעו"ד ניב הודעת צד ג' והיא מבקשת לחייבו בכל סכום שתחויב לשלמו לבנק, בשל אי רישום המשכנתא לטובתו.

הנתבעים מתגוננים כנגד התביעה בטענה ש הבנק לא הוכיח את גובה החוב, ומבקשים לדחות את התביעה כנגדם מטעם זה.

הנתבעת 3, מבקשת לדחות את התביעה קודם כל, מטעמי התיישנות ושיהוי לאור העובדה שהתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר ש הדירה נרשמה על שם הנתבעים כשהיא חופשית מכל שעבוד, ושנית "לגופו", כשלעניין זה "הטוען" מטעמה הוא הצד השלישי;

הצד השלישי, מרחיב לעניין ההתיישנות והשיהוי, ולעצם המחדל טוען הוא שהאחריות לאשר אירע רובצת כולה על הבנק.

3.    השאלה הראשונה שיש להתייחס אליה אפוא היא, היש מקום לדחות את התביעה כנגד הנתבעים מהטעם שהיקף חובם לבנק לא הוכח.

הבנק העמיד את תביעתו על סכום של 179,212.18 ש"ח כשהוא מצרף לכתב התביעה " מצב חשבון" ערוך על ידי הבנק ליום 31.3.01.

סכום זה כולל 702 ש"ח " בגין פינוי", אשר הוסף בשולי החשבון בכתב יד. ללא התוספת הנ"ל עומדת יתרת החוב למרץ 2001, על סכום של 178,510.18 ש"ח.

מצב החשבון ל-31.3.01, לא צורף לתצהיר מטעם הבנק. תחתיו הוגש " מצב חשבון" למועד מאוחר יותר שלפיו יתרת החוב ל- 15.3.03 כבר עומדת  על סכום של 247,462.94 ש"ח; ואם בתדפיס למרץ 2001, עדיין קיים פירוט מסוים ביחס לרכיבי החוב שמעבר ל"יתרת שוטף" בסך של 102,972.32, ש"ח, הרי בתדפיס למרץ 2003 אין למעשה כל פירוט להוציא ביחס לסכום ריבית הפיגורים שחושב על "יתרת שוטף" בסך של 238,944.08 ש"ח. 

כן צורפה לתצהיר הבנק הבקשה למימוש משכון שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל ב-12.3.2000 ולפיה " יתרת הסכום המוגש למימוש" היא 176,143.53 ש"ח.