פסק-דין בתיק א 38348/04

1.                   ביום 11.6.03 אירעה תאונת דרכים, ברחוב השומר בהוד השרון.

2.                   רכב התובעת, מסוג ניסאן, נהוג ע"י הגב' שמחה סבג (להלן: " רכב ונהגת התובעת"), היה בעצירה, מתוך כוונה לפנות שמאלה, כאשר קטנוע שהיה נהוג ע"י הנתבע, לטענת התובעת, הגיח מאחור, פגע בחלק האחורי בדופן השמאלית של הניסאן וכך אירעה התאונה.

3.                   הנתבע טען, מנגד, כי רכב הניסאן הוא שביצע את עבירת התנועה, בעת שהתפרץ לכביש, גרם לתאונה שממנה נפגע הנתבע, כולל חבלות ונזקי גוף, בגינם הגיש תביעה המתבררת בבימ"ש השלום בנתניה.  לטענת הנתבע, הגב' סבג, שנהגה בניסאן, עצרה בצד ימין של הדרך ולפתע, ללא כל התראה מוקדמת ומבלי לאותת, התפרצה לכביש וחצתה את נתיב התנועה וכך גרמה לתאונה.

4.                   שמעתי את העדויות ואת הראיות שהוצגו בפניי והגעתי למסקנה כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבע ולכן עליו לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לרכב שבוטח על ידה.

5.                   עדותה של נהגת התובעת הייתה עדות אמינה שלא נסתרה והיא דבקה בעמדתה כי נסעה ברחוב השומר, אותתה שמאלה כדי להיכנס לחנייה של ביתה, כאשר לפתע הנתבע עקף אותה וכשעצרה, פגע ברכבה ונפל על שפת המדרכה.

מעבר לעובדה שעדותה נמצאה אמינה יש להאיר כי הגב' סבג, למרות שהינה מבוטחת התובעת, אינה תובעת בתובענה זו ולכן בתיק זה, אין לה כל אינטרס ישיר בתוצאותיו.

בתמיכה לעדותה של נהגת התובעת, העידה גם הגב' ניקול מאיר, שהינה עדה אובייקטיבית, שנקלעה למקום התאונה באורח מקרי, אינה מכירה איש מהמעורבים בה ואין לה כל נגיעה או אינטרס בתוצאות המשפט.

העדה, ניקול מאיר, נתגלתה כעדה אמינה שעדותה לא נסתרה והיא העידה מפורשות כי נסעה עם רכבה מאחורי הקטנוע, כאשר לפניו נסע הניסאן - רכב התובעת.  העדה, ניקול מאיר, העידה כי ראתה את רכב הניסאן נוסע, מאט מהירות נסיעתו, עוצר ומאותת שמאלה ורק לאחר שראה שהדרך פנויה התחיל שוב בנסיעה לפניה שמאלה ואז אירעה התאונה (עמוד 2, שורה 18-19 לפרוטוקול). 

כשהבחינה הגב' ניקול מאיר ברכב התובעת, כשהוא עומד לפנות שמאלה, היא האטה ואז ראתה את קטנוע הנתבע עוקף מצד שמאל וגורם לתאונה.

כאמור, לעדותה של עדה זו, משקל רב בהיותה עדות שלא נסתרה ונתגלתה כאמינה וחשוב מכך, הינה עדה אובייקטיבית שתמכה באופן מלא בגרסת התובעת.

6.                   לא רק שעדי התובעת התגלו כעדים אמינים, שעדותם לא נסתרה והן תמכו האחת ברעותה, אלא שנסיבות התאונה מתיישבות יותר עם גרסתם מאשר עם גרסת הנתבע ותמונות הנזק וההודעות שנמסרו לתובעת סמוך לאחר התאונה (ת/2 , ת/1) גם הם מתיישבים יותר עם גרסת התובעת ותומכים בעדויות ובגרסת התובעת.

7.                   גרסת הנתבע, נמצאה כגרסה בלתי סבירה שאין להשתית עליה את טענות ההגנה.  לטענת הנתבע, נהגת התובעת עמדה בצד ימין של הדרך ולפתע התפרצה שמאלה לתוך נתיב הנסיעה. גרסתו של הנתבע אינה הגיונית כאשר הוא עצמו הודה כי נהגת התובעת גרה בצד שמאל של הדרך והיא הגיעה מכיוון נסיעתו ואין זה הגיוני שמי שגר בצד שמאל של הדרך, יעמוד בימין הדרך על מנת לפנות שמאלה לביתו.

יתר על כן, הנתבע הודה בעדותו בפני, כי מיד כשאירעה התאונה נהגת התובעת פנתה אליו בטרוניה ושאלה אותו "מי עוקף בצד שמאל?" (עמ' 5, שורה 10 לפרוטוקול הדיון) וגם באמירה זו, שנאמרה על ידי נהגת התובעת בסמוך מיד לאחר התרחשות התאונה, יש לראות בכך תמיכה בגרסת התובעת.

יש לזכור, בנוסף, כי עדותו של הנתבע (לעומת עדויות התובעת) הייתה עדות יחידה שביהמ"ש, בדרך כלל, אינו משתית עליה את מסקנותיו, אלא באותם מקרים נדירים כפי שנקבע בסעיף 54 לפקודת הראיות.

8.                   לאור כל האמור לעיל, משהעדפתי את עדויות וראיות התובעת על פני עדות הנתבע כאמור, אני מוצא את הנתבע אחראי לתאונה כשעקף בחוסר זהירות, בקלות ראש וללא תשומת לב מספקת את רכב התובעת, בעת שזה אותת שמאלה בתוך כוונה לפנות לחצר בית נהגת התובעת.

נהיגת הנתבע מובילה למסקנה כי הוא נהג לא כפי שנהג סביר, זהיר ומיומן היה נוהג בנסיבות העניין ואף הפר את תקנות התעבורה ואת חובת הזהירות הנובעת מהן.

9.                   הגם שהגעתי למסקנה כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע, אני מגיע למסקנה כי לנהגת התובעת אשם תורם.

נהגת התובעת העידה כי לא הבחינה בנתבע קודם להתרחשות התאונה. אין זה סביר בעיניי, שנהגת התובעת לא הבחינה בנתבע קודם לתאונה, אם הייתה מביטה לאחור במראה. נהג הפונה שמאלה, בנסיבות העניין והמקום, היה חייב לבחון את הנוסעים והנוהגים מאחורי רכבו, ואם הייתה עושה כן - נהגת התובעת, לא הייתה יכולה שלא להבחין בקטנוע שנסע מאחוריה.

נהגת התובעת לא נהגה בהתאם לרמת הזהירות הנדרשת ממנה בהתאם לנסיבות המקום והזמן ולפיכך אני מוצא כי יש לה אשם תורם להתרחשות התאונה בשיעור של 30%.