פסק-דין בתיק א 38249/98

תביעה כספית הוגשה בסד"מ על ידי התובע, בנק דיסקונט, נגד חברת א. לויט ומנהלה, אלי לויט. בשעתו, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, שהוגבלה לשתי טענות: התניית שירות בשירות (סעיף 4 לתצהיר הנתבע), וביטול שלא כדין של מסגרת אשראי (סעיף 7 לתצהיר). מו"מ לפשרה שנוהל עת ארוכה  בין הצדדים, לא צלח. עתה טוען התובע, כי ההגנה קרסה, ויש לחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה. האמנם?

טענות התובע

עסקינן בתביעה לתשלום סך של 375,011 ש"ח, בגין יתרת חוב שנוצרה בחשבונה של הנתבעת 1 ("החברה"). הנתבע 2 ערב לחובותיה של החברה, ללא הגבלה בסכום.

ב"כ התובע טוען, כי דין תביעתו להתקבל, הואיל וזו הוכחה במידה הנדרשת ואף מעבר לכך.

מסמכי פתיחת החשבון, האישור בדבר גובה הריבית שנגבתה מהחברה, וכתב הערבות הוגשו באמצעות פקידת הבנק רות עזרא. העדה אישרה כי הנתבעים פתחו תוכניות חיסכון שונות, אך טענה כי לא היתה כל התניית שירות בשירות, והדבר לא נעשה עקב כפיה מצד הבנק.

בהתייחס לשיעורי הריבית שנגבו מאת החברה, טוען ב"כ התובע, כי לא עלה בידי הנתבעים לבסס טענתם, כי הבנק חרג משיעור הריבית שמותר היה לו לגבות, או להוכיח מה היה שיעור הרבית שמותר היה לבנק לגבות.

בתימוכין לטענות התובע הוגשה חוו"ד של רו"ח עמית קורנפלד. עד זה נחקר בח"נ, ואומר כבר עתה, כי התקשה לבסס את מימצאיו במהלך עדותו.

טענות הנתבעים

ב"כ הנתבעים פתח סיכומיו בנימה רגשנית ובטיעון, כי התביעה מגוללת מסכת עובדות עגומה ומבישה; סיפור על אזרח תמים וקטן, שכל חטאו מתבטא בכך שניסה להתפרנס ולפרנס את משפחתו בכבוד, מעסק שהקים ורכש בעמל רב.

עוד נטען, כי התובע זלזל בקניינם של הנתבעים ורמס את זכויותיהם ברגל גסה, ולכן עליו לפצותם בגין מעשיו ומחדליו.

אי זיכוי החשבון בסכומים שנגבו ע"י הבנק במועדם

טוען ב"כ הנתבעים, כי ממועד פתיחת החשבון בשנת 1975, התחלפו בסניף הבנק ארבעה מנהלים, שעם כולם פיתח הנתבע יחסי אמון ועבודה משותפים. בשנת 1991 הקים הנתבע את החברה, ופתח גם על שמה חשבון באותו סניף.

הנתבע שיעבד מגרש חקלאי שהיה בבעלותו, לצורך קבלת מסגרת אשראי בחשבון החברה. לדבריו, שווי המגרש על פי הערכת שמאי מטעמו הוא 240,000$ (נספח א' לתצהירו), ועל פי הערכת שמאי מטעם הבנק השווי הוא 170,000$ (נספח ב' לתצהיר).

חשבונה של החברה נקלע ליתרת חוב והמגרש נמכר בהליכי הוצל"פ, תמורת סך של 152,000$, בתאריך 3.8.2000. הנתבע מלין על כך, שחשבונו זוכה בסכום הנ"ל רק כעבור 13 חודשים, בתאריך 17.9.01, כפי  שאישרה ע/ת רות עזרא. 

טענה דומה נטענה לגבי מכונית, שלדברי הנתבע נמכרה בסך של 50,000 ש"ח, והמחאה שנפדתה בסך 3,800 ש"ח.

טענות אלה הוכתרו על ידי ב"כ הבנק בסיכומיו, בכותרת של הרחבת חזית אסורה. סיכומי תשובה לא הוגשו ע"י ב"כ הנתבע, כך שלא נשמעה מפיו של ב"כ הבנק התייחסות עניינית לטענות הנ"ל. ככל הנראה, נשתכחה מזכרונו של ב"כ הבנק העובדה, שבדיון שהתקיים בפני בתאריך 26.11.01 הוא הסכים ונרשם מפיו, כי "הנתונים בדבר מכירת המגרש והמכונית ילקחו בחשובן למרות שלא פורטו במסגרת הבקשה לרשות להתגונן" (ע' 1 ש' 13).

בישיבה הבאה, הודיע ב"כ הבנק, כי מסכום החוב הופחת שווי הרכב, שנמכר בסך של 50,000 ש"ח, אך ישנה מחלוקת לגבי סכום מכירת המגרש, בשל חוב לרשויות מס שבח.

ב"כ הנתבעים טוען, כי ע/ת מר  עמית קורנפלד, העובד כפקיד באגף ביקורת שכר של הבנק, אישר כי אין לו מושג לגבי המחיר שהתקבל ממכירת המגרש, והמסמכים הרבלנטיים לא היו בפניו בעת שנתן את חוות הדעת. הפקידה רות עזרא לא ידעה להסביר, מדוע תמורת המגרש הועברה לחשבון הנתבע רק ביום  17.9.01, למרות שהמגרש נמכר ביום  3.8.00 (ע' 7). היא אף לא ידעה להסביר, אם תמורת המגרש זוכתה בריבית חריגה, במשך 13 החודשים עד שהועברה לחשבון הנתבע.

בהסתמך על האמור לעיל, בין היתר, טוען ב"כ הנתבעים, כי הבנק התרשל כלפיהם, ולכן יש לדחות את התביעה כלפיהם.