פסק-דין בתיק א 38167/06

מבוא וטענות הצדדים

1.        לפניי תביעה לתשלום בגין סחורה לפי חשבוניות.

2.        התובעת טוענת שסיפקה לנתבעים סחורה לפי הנקוב בחשבוניות, שלא נפרעו.

3.        הנתבעים טוענים כי סיכמו עם נציג התובעת, שמעון ז'נו (להלן: 'מוני'), כי תסופק להם סחורה בסך 10,000 ש"ח בחודש, אשר שולמו במזומן, שלא כנגד קבלות.

4.        עוד טוענים הנתבעים כי לאחר אחת מן הישיבות המקדמיות הושגה-למעשה פשרה בתיק, ע"ס 10,000 ש"ח.

5.        התובעת מכחישה זאת, וטוענת כי לא היה מדובר אלא בהצעת הנתבעים שנדחתה על ידי התובעת.

6.        עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים.

דיון והכרעה

7.         עמדת הנתבעים בדבר הפשרה גובתה בתצהירים מפורטים מאת הנתבע 2 ומאת ב"כ הנתבעים, שלא נסתרו, לאחר שהמצהירים לא נחקרו על תצהיריהם. סימן אמת מיוחד אני מוצא בעצם הגשת עדותו של ב"כ הנתבעים, אשר ביטאה נכונות מצדו להכניס עצמו לסיכון של אילוץ אתי להתפטר מן הייצוג, ולחשוף עצמו לחקירה נגדית ולסיכון של קביעת ממצאי מהימנות לחובתו - דבר שאין צורך להכביר מילים בדבר משמעותו לעורך-דין.

8.        לעומתם, לא הוגש מטעם התובעת אלא תצהיר אחד, באיחור, מאת מנהל השיווק של התובעת, אברהם ז'נו (להלן: 'אבי'), אשר הגרסה בו לקתה בקשיים. לפי התצהיר, לא הייתה לאבי כל מגבלת סמכות, והוא דחה את הצעת הפשרה על אתר. לעומת זאת, מנהל התובעת, משה מחלוף (להלן: 'משה'), העיד כי אבי לא היה מוסמך, וכי הוא, משה, היה זה שדחה את הצעת הפשרה. בחקירתו חזר אבי על גרסתו של משה, שכאמור אינה תואמת את תצהירו-שלו.

9.        לפיכך אני מעדיף את גרסת הנתבעים שלפיה אבי, נציג בעל 'הרשאה חיצונית/נחזית' מצד התובעת [הן על יסוד התנהלותו באותה ישיבה והן על יסוד התייצבותו בישיבות האחרות כנציג התובעת], הסכים לפשרה שגובשה עם הנתבעים, ורק בדיעבד, לאחר שנחשף להסתייגותו של משה, חזרה בה התובעת מן ההסכמה. בנסיבות אלה, התגבש הסכם פשרה מחייב בין הצדדים, בדבר סילוק התביעה בסך 10,000 ש"ח, ושניהם קשורים בו.

10.    החבות על הנתבעים היא ביחד ולחוד, משום שברור לגמרי מכל חומר הראיות שהנתבע 2, מנהלו של העסק המכונה "ד"ר שקשוקה", פעל בכלל, ויצר מצגים כלפי צדדים שלישיים ובתוכם התובעת בפרט, כאילו העסק הוא עסקו, והוא מקבל לגביו החלטות ופועל בו כבתוך שלו. כמו כן, משהנתבעת 1 היא בעלת העסק, והיא אפשרה לנתבע 2 לפעול כאמור - יצרה גם היא עצמה מצג כלפי כולי-עלמא כי הנתבע 2 הוא שלוחה ומוסמך לזכותה ולחייבה בכל עניין הנוגע לעסק. לפיכך יחובו הנתבעים ביחד ולחוד בכל חבות שתיקבע להם בקשר עם התנהלותם זו.

11.    למעלה מן הצורך אעיר כי פשרה על סכום דומה הומלצה על ידיי בשלב מוקדם של ההליך, וגם עתה, לאחר שמיעת הראיות והטיעונים, הייתי מגיע לתוצאה דומה במסגרת פסק דין; כמבואר להלן.

12.    התובעת "גררה רגליים" עד שסוף-סוף זיכתה את ההליך בתצהיר מאת מוני, שהתחייב מלכתחילה במענה לגרסת הנתבעים. עולה חשש, אפוא, כי הייתה עכבה כלשהי מפני הבאת עדותו של מוני במחלוקת בין הצדדים.

13.    כרטיס הלקוח של הנתבעים אצל התובעת, נספח ב1 לתצהיריה של התובעת, מגלה תשלומים חוזרים בסכום עגול של 10,000 ש"ח [ראו גם פרוטוקול, עמ' 14]. תשלומים אלה אינם מתיישבים עם תשלומים בגין משלוחים קונקרטיים, לפי עלותם המדויקת. אמנם, ניתן היה להציע כי הנתבע שילם סכומים אלה על חשבון חיוביו, ללא תלות בעלות הספציפית של המשלוח, אך גם ללא יומרה למצות את החשבון. אולם לא מצאתי גרסה כזו בעדויות התובעת. לא מן הנמנע, אפוא, כי תשלומים אלה מחזקים את גרסת הנתבעים.

14.    התובעת לא הציגה תעודות משלוח חתומות בידי נציג הנתבעים. אמנם משה טען שהצדדים לא הקפידו על חתימה על תעודות משלוח; אולם משנוצרה עמימות - היעדר זה מקשה על התובעת להוכיח את זכאותה לתשלום בגין אותם משלוחים.

15.    הנתבעים לא הציגו קבלות על תשלומים שלטענתם ביצעו מידי חודש, חרף היעדרו של אזכור בכרטסת לגבי חלק מן החודשים. גם הם טענו כי כך הייתה הפרקטיקה; אולם משנוצרה עמימות - היעדר זה מקשה על הנתבעים להוכיח תשלום.

16.    השיטה הנטענת על ידי הנתבעים, שלפיה הם משלמים סכום קבוע ללא קשר לכמות הסחורה המסופקת בפועל - הנה תמוהה במידת-מה, ולכאורה יש ממש בטענת התובעת כי לא סביר לייחס לה שיטה מוכחשת זו, שאינה רציונאלית מבחינתה. הנתבעים טענו כי מדובר בשיטה מקובלת, אולם לא הביאו כל ראיה לכך.

17.    יש ממש גם בטענת התובעת כי הנתבעים לא החזירו את החשבוניות הבלתי-משקפות, לטענתם, ונראה שהזדכו עליהן מול שלטונות המס. מכל מקום, הנתבעים לא הביאו לעדות את זו שהייתה מופקדת על הניירת ועל החשבונות של הנתבעים. הנתבע 2 טען כי, כדרכו, לא התעסק עם הניירת; אולם דבר זה, כמו גם היעדר עדות מאת מי שכן התעסקה, אינם יכולים לגונן עליו מפני השתמעויותיה של עמימות הנובעת מכך שלא טרח לנהוג כאיש עסקים סביר, לבחון את הניירת העסקית המומצאת לו ולהשיג על מה שאינו נראה לו נכון.