פסק-דין בתיק א 37919/04

1.    ב-13.9.99 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אשר נכרת בין התובעים לבין הבנק הנתבע (להלן: " הבנק"), בעקבות תביעות שהוגשו על ידי הבנק בחודשים מרץ-אפריל 1999, כנגד התובעים כאן. התובעים טוענים שהסכם הפשרה האמור הופר על ידי הבנק; כי ההפרה הזו הסבה להם נזקים, ומכאן התובענה שהוגשה על ידם כנגד הבנק בתיק זה. סכום התביעה בשל הנזקים הנטענים הועמד על 288,808 ש"ח.

2.    בתביעות שהוגשו בזמנו על ידי הבנק כנגד התובעים כאן, נדרשו הם לשלם סכום כולל של 376,032 ש"ח לשם סילוק חובם לבנק (נראה שסכום זה פחת בכ-61,000 ש"ח בגין תשלומים שבוצעו על ידי התובעים עובר להגשת התביעות ומיד לאחריהן).

במסגרת הסכם הפשרה הועמד הסכום לסילוק החוב על 205,000 ש"ח (בניכוי 2,000 ש"ח) בתנאי שהוא ישולם עד ליום 15.12.99, ואילו הבנק היה אמור להחזיר לתובעים את כל " השיקים המצויים בידו כמפורט בדו"ח הרצ"ב". מדובר בשיקים משוכים על ידי צדדים שלישיים שנמסרו בזמנו על ידי התובעים לבנק לניכיון או כבטוחה לאשראי שנטלו ממנו.

3.    מהנספח עולה שבגין כל השיקים שהבנק התחייב להחזיר לתובעים במסגרת הסכם הפשרה כבר נפתחו תיקי הוצאה לפועל, כך שהחזרתם "בעין" לידי התובעים הייתה אפשרית רק עם סגירת התיקים. עוד עולה מהנספח הנ"ל כי תיקי ההוצאה לפועל נפתחו בגין שיקים בסכום כולל של 232,557 ש"ח, כששיקים בסכום של 146,550 ש"ח הם שיקים משוכים על ידי אזולאי יצחק; בגין השיקים הללו הוגשה התנגדות; כי הליכי ההוצל"פ בגינם מעוכבים, והדיון בהתנגדות קבוע ל-29.12.99.

4.    לדיון בהתנגדות נקבע מועד נדחה שחל ב- 7.3.00, אך כשבוע לפני כן, ב-29.2.2000, הוגשה על ידי הבנק לבית המשפט הודעה על הסכם פשרה בינו לבין אזולאי יצחק (להלן: " אזולאי"), לפיו תיק ההוצל"פ שנפתח כנגדו ייסגר והשיקים יוחזרו לו. בית המשפט התבקש על כן למחוק את ההתנגדות לביצוע שטר שהוגשה על ידי אזולאי, וזאת ללא צו להוצאות.

5.    ב-2.2.2005 ניתן על ידי כב' השופט יפרח תוקף של פסק דין חלקי לפיו תיקי הוצל"פ אשר מתייחסים ל-2 חייבים, יועברו לתובעים. בזה באה על פתרונה חלק מהמחלוקת שבגינה הוגשה התביעה בתיק זה.

טענות התובעים כיום ממוקדות בשיקים אשר הוחזרו על ידי הבנק ל אזולאי במסגרת הסכם הפשרה עמו. לתובעים נודע על הסכם פשרה זה רק לאחר מעשה.

לטענתם, החזרת השיקים לאזולאי בניגוד להסכם הפשרה שנעשה עמם, הסבה להם נזק בגובה יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל בעת סגירתו - 193,485 ש"ח.

6.    בדיון שהתקיים ב-1.12.2005 הודיעו הצדדים כי הם מקבלים את הצעת כב' השופט יפרח בקדם משפט, למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. לפני הסכימו הצדדים לפסיקה כאמור במתכונת הבאה:

"סכום פסה"ד יהיה בין 10,000 ש"ח עד למלוא סכום התביעה" ; בית המשפט ינמק את פסק הדין רק אם ימצא לנכון לעשות זאת".

עתה, בסיכומיו חוזר ב"כ התובעים ומבקש פסק דין מנומק בהתאם להסכמה המקורית של הצדדים.

אני סבורה שיש לקבל את התביעה בחלקה הארי ולהלן נימוקי.

7.    אין ספק שהעובדה שנפתח תיק הוצאה לפועל וכבר הוגשה התנגדות, הפכה את החזרת השיקים לידי התובעים "לעניין" יותר מורכב. גם נראה שבכל דרך שהצדדים או הבנק היו בוחרים לילך בה, ספק אם התובעים היו יכולים ליהנות מחזקת האחיזה כשורה שלפי סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות, כפי שהם טוענים. החזקה הזו עומדת למי שהשטר סוחר לו, ואילו התובעים שהסבו את השיקים לבנק, הם הצד שפרע את השטר (במסגרת הסכם הפשרה עם הבנק), ו" הצד שפרע את השטר חוזר אל זכויותיו הראשונות כלפי הקבל או כלפי צדדים קודמים..." (סעיף 60(ב)(2) לפקודת השטרות). עם זאת קיימת גם פרשנות אחרת. (ראה: י. זוסמן, דיני שטרות 288, הערה 108 (מהדורה ששית, 1983).

ואולם, אין ספק שהפתרון שהבנק מצא - החזרת השיקים למושך אזולאי במסגרת הסכם פשרה עמו, מבלי להביא לידיעת התובעים שהוא עומד לעשות הסכם פשרה כאמור - אינו מתקבל על הדעת.

לאחר שנעשה הסכם הפשרה עם התובעים, לא כל שכן לאחר שבוצע על ידם, הבנק לא היה רשאי לנהוג בשיקים כפי שהוא נהג, מבלי לידע את התובעים על דבר הפשרה המסתמנת ולקבל את הסכמתם לה.

טענת הבנק כי החובה להחזיר לתובעים את השיקים באה לעולם אך ורק כדי למנוע ממנו להיפרע מהם - על פניה שוב, אינה הגיונית ומכל מקום אין לה כל עקבות בהסכם הפשרה עם התובעים.

אכן, בניגוד לטענת התובעים, הנספח להסכם הפשרה העמיד אותם הן על כך שהוגשה התנגדות והן על המועד שנקבע לדיון בהתנגדות; הם היו מיוצגים, והעובדות "שדווחו" להם באמצעות הנספח להסכם הפשרה - עד שלב מסויים התובעים 1 ו-2 היו בעצמם חייבים בתיק ההוצאה לפועל - היו צריכות להעמיד אותם על המשמר ולהניעם לבחון את האפשרויות העומדות בפניהם מבעוד מועד. מהבחינה הזו, אי אפשר לנקות את התובעים מכל "אשמה". אבל בכל זה אין משום צידוק לפועלו של הבנק. הטענה שהוא נאלץ להגיע עם אזולאי להסכם הפשרה שהגיע, מחשש להסתכן בהוצאות משפט לחובתו - בוודאי שאינה יכולה להצדיק את התנהלותו.  

8.    גם הטענה שהתובעים לא עמדו בהסכם הפשרה משום שעד ל-16.12.99 שולם על ידם סכום של 195,550 ש"ח בלבד מתוך סכום הפשרה, שהוא כזכור 203,000 ש"ח אינה מסייעת לבנק. אפילו עמדה לו הזכות להחזיק בשיקים כביטחון עד לתשלום המלא לפי הסכם הפשרה, כטענתו, הרי מעת שנעשה הסכם הפשרה, וכל עוד לא בוטל מחמת ההפרה הנטענת, יש לראות את הבנק "כמחזיק" בשיקים שמשך אזולאי גם עבור התובעים. וממילא, הבנק לא רק שלא החזיק בשיקים, אלא החזירם לאזולאי. אציין עוד: בכל ההתכתבות הענפה שצורפה על ידי הצדדים לתצהיריהם הנושא היחיד שנדון הוא אי קיום הסכם הפשרה על ידי הבנק ולא להפך.

9.    אשר לגובה הנזק שנגרם לתובעים.