פסק-דין בתיק א 37641/04

זוהי תביעת שיבוב בגין נזק שנגרם בתאונה למכונית פורשה שהתנגשה במכונית מיצובישי. כנרת גרנות נסעה במכונית פורשה מצפון לדרום בדרך נמיר. מכונית מיצובישי שבה נהגה מאיה חקמון ונסעה בה רחל פלח, נסעה מדרום בדרך נמיר ופנתה מערבה, לרח' איינשטיין, דהיינו, חצתה את נתיב נסיעתה של הפורשה. המכוניות התנגשו בצומת.

נהגת הפורשה העידה שנסעה במהירות 80 קמ"ש (המותרת שם) וכ- 200 מ' מהרמזור הבחינה באור ירוק ברמזור. כשהיתה כ- 50 מ' מהצומת החלה להאט. כשהיתה על מעבר החציה ראתה את המיצובישי בצומת, כ-50 מ' לפניה. היא לא יכלה לסטות כי נסעו לצידה מכוניות, לכן בלמה אך לא מנעה את התאונה והתנגשה במיצובישי. בעת ההתנגשות היא נסעה במהירות 50-60 קמ"ש. כל אותה העת וגם אחרי ההתנגשות דלק ברמזור שהנחה את נסיעתה אור ירוק.  נהגת המיצובישי העידה שעמדה באור אדום וכשהתחלף הרמזור לירוק היא נכנסה לצומת ואז קרתה התאונה. היא היתה בדרך לנמל תל-אביב, אבל התכוונה לפנות שמאלה (ולא בפניית פרסה).  הנוסעת במיצובישי, רחל פלח, העידה בביטחון שהמיצובישי עמדה באור אדום לפני התאונה, אלא שהודעותיה אחרי האירוע היו מבולבלות וסותרות. היא  נפצעה קשה בתאונה ובעקבות זאת התערערה ידידותה עם הנהגת. לדבריה הן היו בדרך לבתיהן.  בעת התאונה היא  התעסקה במשלוח הודעת SMS , אבל ממש שלפני תחילת הנסיעה היא הרימה את ראשה וראתה אור ירוק, אף שאינה יודעת באיזה רמזור. עד בשם גיגי עמד באור אדום בצומת ממערב למזרח וראה את הפורשה מגיעה משמאלו. הוא לא ידע מי מהנהגות  נכנסה לצומת באור אדום.

בוחני התנועה שחיוו את דעתם התקשו מאוד לחלץ מסקנות מהראיות. שניהם ציינו - ובצדק - שפיענוח תכנית הרמזורים לא תורם הרבה להבנת התאונה, או להקנות סבירות יתירה לאחת הגרסאות. יש להתייחס למפורט בה בזהירות, שכן יתכן שחלק מהמופעים השתנו בשל הפעלת החיישנים שכביש. בוחן התנועה של המשטרה שתיעד את מקום התאונה ערך תרשים שלפיו לא ניתן לזהות את נקודת ההתנגשות של המכוניות בצומת וממילא לא ניתן לפענח כיצד נעו אחרי המגע הראשוני ביניהן. בסיום התאונה עמדו המכוניות כשפניהן מערבה - והדבר מתמיה. ניסיתי לנתח בעצמי את מערכת הכוחות הפיסיקליים שפעלו על שתי המכוניות כדי להביאן למצב זה. לצערי, בהעדר נתונים עובדתיים (שלא נאספו ע"י בוחן התנועה) כל ניסיון כזה אינו יותר מניחוש. צילומי הנזקים במכוניות לא מסייעים בהבנת האירוע. המיצובישי נוסרה אחרי התאונה, כדי לחלץ את הנוסעת שנלכדה בה. לא ברור מה מהנזקים שבתמונות הם תוצאת ניסור זה ומה תוצאת  התאונה עצמה.

ניתוח העדויות: נהגת הפורשה העידה בביטחון עצמי רב. היא נסעה מהר לקראת הצומת, אף שלשיטתה במהירות שבגדר המותר. יתכן שזו אינדיקציה להיכרות עם הצומת שמקטינה את הסיכון של טעות בהבנת הרמזורים, או להפך: יתכן שזה גילוי של ביטחון עצמי מופרז שגרם לטעות בשיקול הדעת. נהגת המיצובישי לא  הכירה את המקום והתלבטה לאן עליה לנסוע. ניתן לראות בכך הסבר לטעות בהבנת מערכת הרמזורים בצומת, או להפך: זו דווקא סיבה לעירנות יתירה שלה.  עדות רחל פלח מעוררת בעיה אחרת: היא היתה חברה של נהגת המיצובישי והיא  נסעה עמה במכונית. הדבר מעורר חשש של "הזדהות" שעלולה לפגום באובייקטיביות (ובמהימנות) של העדות. מצד שני, אחרי התאונה התקלקלו יחסיהן ובנסיבות כאלה נראית עדותה כיותר "אובייקטיבית". (ואגב, גם התקלקלות היחסים ניתנת לפירוש באופן הקושר אותה לשאלת האשם התאונה אף שנטען שעילתה באירועים שאחרי התאונה). בבית המשפט היתה רחל פלח משוכנעת למדי שהמיצובישי עמדה באור אדום לפני שחידשה את נסיעתה עובר לתאונה. היא גם ראתה לפניה אור ירוק, אך לא היתה בטוחה באיזה רמזור. על עדות כזו ניתן לבסס מסקנות הגיוניות למדי התומכות בכל אחד מבעלי הדין: יכול להיות שהיא מלמדת על סיבת הטעות של נהגת המיצובישי - שטעתה לראות באור הירוק המיועד לנוסעים ישר, אור ירוק גם לפניה שמאלה. יכול להיות שהיא מלמדת על כניסת המיצובישי לצומת באור ירוק. עדותה במשטרה נראית מבולבלת יותר והרבה פחות חד-משמעית. בסופו של דבר, גם לאחר שנשמעו הראיות כל לא ברור מדוע קרתה התאונה ומי אשם בה.  לכאורה יתכן שכל אחת מהמעורבות אשמה בתאונה אשמה מלאה. 

צודקים הצדדים הסבורים שבעיקרו של דבר בפני שתי גרסאות סותרות שמהימנות שתיהן וסבירותן דומות. ב"כ שני הצדדים היו מודעות היטב לקושי לשכנע באחת הגרסאות - קושי שעוגן היטב בחוות-דעת בוחני התנועה שהגישו. טענה התובעת שלפי הלכת רוזלי, במקום שבו ברור שלשני המעורבים בתאונה יש אחריות כלהשהי לתאונה, אך חלוקתה המדוייקת אינה אפשרית, על בית המשפט לראותם כ"מעוולים במשותף" הנושאים באחריות בחלקים שווים.

לצערי, גם לאחר בחינת הראיות השונות כלל לא "ברור" לי שנהגת המיצובישי נושאת באחריות כלשהי בגין התאונה. ממילא ההסתמכות על הלכת רוזלי לא מועילה לתובעת. וארחיב על כך:

אילו, למשל,  הוכח ששתי הנהגות נכנסו לצומת מהר מדי, אך לא ניתן היה לברר מי מהן עשתה זאת באור אדום, היו מתקיימות הנסיבות שאליהן כוונה הלכת רוזלי: היה "ברור" שלשתיהן תרומת אשם, אך לא ניתן לקבוע את החלוקה המדוייקת של אותו אשם. במקרה שלפני לא נוצרה ודאות כזו, ששתי הנהגות אשמות המשהו בגרימת התאונה. נסיבות תאונה זו נותרו סתומות. אחד התסריטים הסבירים להתרחשות התאונה מטיל את האחריות כולה על נהגת הפורשה: כך היה אם הפורשה נסעה מהר מאוד, והנהגת הבחינה באור האדום באיחור רב ורק אז החלה לבלום. אם כך קרה, יתכן מאוד שנהגת המיצובישי לא יכלה להבחין בסכנה שעדיין היתה רחוקה למדי, בעת כניסתה לצומת באור ירוק. יוצא שלדעתי כלל לא  "ברור" שנהגת המיצובישי נושאת באשם "כלשהו".

אכן, בתי משפט ייחסו תרומת אשם גם לנהגים שנכנסו לצומת באור ירוק,  אם נמצא שלא קיימו את חובת הזהירות של נהג, למשל, כשהתעלמו מנוכחות מכונית אחרת בצומת, או כשנסעו מהר מדי. חריגה כזו מנורמת זהירות לא  הוכחה לגבי נהגת המיצובישי. הדיון בטענת התובעת חייב להתבסס על כך שלא נסתרה טענת נהגת המיצובישי שהיא נכנסה לצומת באור ירוק ולא ניתן להצביע על חריגה ספציפית שלה מנורמת הזהירות הראויה. מה יכול להיות בנסיבות כאלה הבסיס לייחס לה "תרומת אשם"? אכן, אנשים נפגעים לעתים בתאונות על לא עוול בכפם, בדיוק כפי שאנשים רבים נופלים קורבן לעבירות מבלי שחטאו. זוהי טעות לייחס לכל מי שנפגע בתאונה תרומת אשם "אוטומטית". לא מצאתי  לכך בסיס בדין  והדבר מעורר קשיים מוסריים ברורים - דומה שיישום אותו היגיון כלפי קורבנות עבירה היה מעורר מחאה מוצדקת בהחלט והרי שיקולי ה"אשם" בשני המישורים דומים מאוד ולעתים ממש זהים.

בנסיבות האמורות אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום י"ט באלול התשס"ו, 12 בספטמבר 2006 בהעדר הצדדים.

      ירון בשן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: