פסק-דין בתיק א 37155/03

פסקדין זה מתייחס לשאלת הנזק, לאחר שנקבע בערעור כי הנתבעת פרסמה לשון הרע נגד התובעים.

לשון הרע הנה עוולה אזרחית, ועקרונות הפיצוי על פרסום כאמור נגזרים מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: ,,פקודת הנזיקין"). הניזוק זכאי לפיצוי על הנזק אשר נגרם לו כתוצאה מביצוע העוולה כלפיו. עלפי פקודת הנזיקין, הגדרת ,,נזק" כוללת נזק שאינו ממוני, כמו אבדן נוחות או אבדן שם טוב.

אשר לתכליתם של הפיצויים כבר נפסק, כי הפיצוי בתביעה בגין לשון הרע נועד בראש ובראשונה לפצות את התובע ולהעמידו במצבו טרם ביצוע העוולה (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001) (להלן: ,,פרשת אמר"), עמ' 523; ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489 (1991),  עמ' 493). כאשר עסקינן בתביעת פיצויים עלפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965 (להלן: ,,החוק"), מתווסף השיקול ההרתעתי להימנעות מפרסום שיש בו לשון הרע (ראו ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48 (1992), עמ' 57). הפיצוי מהסוג הראשון, הנזכר לעיל, הנו פיצוי תרופתי, ואילו הפיצוי מהסוג השני הוא פיצוי הרתעתי או עונשי (ראו פרשת אמר, עמ' 521-522). הפיצוי התרופתי נועד להשיג שלוש מטרות: לעודד את רוחו של הניזוק, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם טוב ( שם, עמ' 525). יוער כי הפיצוי התרופתי לא נועד להעשיר את הנפגע ( שם, שם).

באשר לכימות הנזק, על ביתהמשפט להתחשב, בין היתר -

,, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק)."

(פרשת אמר, עמ' 525; ההדגשות שלי - ש' א')

ומן הכלל - אל הפרט:

בכתב תביעתם עותרים התובעים לפיצוי בסך של 400,000 ש"ח נכון ליום הגשת התובענה. לדידם, הפרסומים הפוגעים גרמו להם לצער רב ולעגמתנפש מרובה. כמו ^-כן טוענים הם, כי הנתבעת פגעה באופן חמור בפרנסתם. לחלופין נטען, כי גם ללא הוכחת נזק יש לחייב את הנתבעת בפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק לכל אחד מהם.

מנגד טוענת הנתבעת, כי אין התובעים זכאים לסעד כלשהו, בשל התנהגותם, ולחלופין מבקשת היא לפסוק לתובעים פיצוי נומינאלי בסך שקל אחד בלבד או כל סכום מזערי אחר עלפי שיקולדעתו של ביתמשפט זה.

בדנן, התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ממוני. התובע 3 הבהיר (בסעיף 15 לתצהירו בשאלת הנזק) כי קשה עד מאוד לאמוד את הנזק אשר נגרם לתובעים. לא זו בלבד שהתובעים 3 ו ^-4 אינם מציינים בתצהירם בשאלת הנזק כי עסקי התובעים נפגעו כפועל יוצא מפרסום לשון הרע, אלא שגם אינם מצרפים ראיות המעידות על כך.

יחד עם זאת, גם אם לא הוכח נזק מיוחד ולא הובאו כלל ראיות בתחום זה, אין בכך הצדקה שלא לפסוק לנפגע בגין לשון הרע פיצויים כלליים. החוק (סעיף 7א') מסמיך את ביתהמשפט לפסוק פיצוי אף ללא הוכחת נזק.

מהו, אם כן, הפיצוי אותו ראוי לפסוק לתובעים בנסיבות המקרה שבפניי.

בבואו לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוולת לשון הרע, על ביתהמשפט לשקול את היקף הפגיעה ממנה סבלו. בכל הנוגע לחומרת הפרסומים נשוא התובענה - הוכח כי בשיחותיה עם החוקר ושניים אחרים שנשלחו מטעם התובעים (להלן: ,,שליחי התובעים"), ייחסה הנתבעת לתובעים, ובעיקר לתובע 2, התנהגות עסקית האופיינית לאנשי המאפיה והעולם התחתון: בין היתר, סחיטה באיומים ו,,הלשנות" לשלטונות המס. לתובע 3 יוחס מעשה סחיטה באמצעות הספקת נערותליווי למי מלקוחות התובעים (להלן: ,,האמירה אודות נערותהליווי"). אין ספק שעסקינן בדברי דיבה חמורים וקשים. מתווך מקרקעין אשר מיוחסים לו מעשה של הלשנה לרשויות המס ומעשים האופייניים לאנשי המאפיה, נפגעות אמינותו ויוקרתו המקצועית.

ואולם, כפי שצוין לעיל, לצורך קביעת סכום הפיצוי נשען ביתהמשפט גם על שיקולים נוספים.

קיימת אמנם חזקה לפיה כל אדם נהנה משם טוב, אולם חזקה זו ניתנת לסתירה. הנתבע רשאי להוכיח כי התובע לא נהנה משם טוב עוד בטרם נעשה הפרסום. מסעיף 22 לחוק עולה כי ביתהמשפט רשאי להתחשב, לצורך הפחתת הפיצויים, לא רק בשם הרע שיצא לתובע, אלא גם ,,באפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים". בע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי (פ"ד מא(2) 169 (1987), עמ' 208) פרסם המערער כתבה הכוללת טענות בדבר היותו של המשיב דמות מרכזית בפשע המאורגן. ביתהמשפט פסק כי הטענות החמורות שהעלו בכתבה אינן אמת. יחד עם זאת, התחשב ביתהמשפט, לצורך הפחתת סכום הפיצויים באופן משמעותי, בכך שמעשיו ודעותיו של המשיב אינם מתיישבים עם הנורמות המקובלות.

מפסקהדין עולה כי התנהגות התובעים, ובעיקר התובע 2, אינה התנהגות ראויה, ובכך יש להתחשב בקביעת שיעור הפיצויים.

על דרכם של התובעים להלך אימים ניתן ללמוד, למשל, מחששו הניכר של עד ההגנה מר דוד גרינפלד מליתן עדות (ראו עמ' 14 לפרוטוקול). כמו ^-כן, עד ההגנה מר חיים צור העיד שיום אחד הזמין אותו התובע 2 ל,,דו ^-קרב" בים (עמ' 18 לפרוטוקול). אשר להתנהגות התובעים נפסק בפסקהדין בערעור: