פסק-דין בתיק א 37107/03

ביום 05.01.01 ארעה תאונת דרכים ברחוב יצחק שדה פינת אלי כהן.

רכב התובעת נהוג ע"י מר אבי בנרי, שהיה נהג צעיר יחסית ( שקיבל את רישיון הנהיגה שלו כ-6 חודשים קודם לכן) נסע ברחוב יצחק שדה וכמפורט בכתב התביעה.

רכב הנתבע נהוג ע"י הנתבע שחר אביטל שהיה גם הוא נהג צעיר ( שקיבל את רישיון הנהיגה 4 חודשים קודם לכן), הגיח לטענת נהג התובעת, מרחוב אלי כהן, שהינו רחוב צדדי, במהירות לאמצע הכביש, ובניגוד לתמרור מתן זכות קדימה המוצב בכיוון נסיעתו, חסם את דרכו של נהג התובעת, שניסה למנוע את התאונה והסיט את רכבו, אך לא הצליח ופגע באי התנועה ובעמוד חשמל המוצב במקום.

הנתבע מאידך טען, כי הוא כלל לא נכנס לתוך הצומת, אלא התקרב באיטיות לצומת ועצר.

מאחר ועמדו רכבים ברחוב יצחק שדה, בצד שמאל של הנתבע,  גלש זה האחרון לצומת, אך לא עבר את קו הצומת, לא חסם את נתיב נסיעתו של נהג התובעת, והיה בעמידה מוחלטת בזמן התאונה.  נהג התובעת שהגיע במהירות מופרזת לא שם ליבו לתנועה ולדרך, סטה ללא כל סיבה שמאלה ופגע באי התנועה ובעמוד שעמד במקום.

שמעתי את עדותם של נהג התובעת והעד שהיה עימו ברכב מר לויאן גיא והתרשמתי מעדותם, כי הייתה זו עדות כנה, אמינה שלא נסתרה והחשוב מכל, עדים אלו אין להם כל אינטרס ישיר בתיק שכן נהג התובעת, קיבל את נזקי רכבו מהתובעת ועת/2 בוודאי שאין לו כל אינטרס ונגיעה לתוצאות התובענה שהתנהלה בפניי.

כך או כך, עדים אלו היו, עדים אובייקטיביים שאינם נוגעים בדבר, שניתן לסמוך על עדותם ולהשתית על עדותם את גרסת התביעה.

עדותו של הנתבע,  הייתה עדות בלתי סבירה, לא התיישבה עם נסיבות המקרה ובייחוד כשמדובר ב"עדות יחידה" יש מקום לנקוט במשנה זהירות.

כאשר צד בהליך מבסס את גרסתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971 ( במקרה והוא התובע), עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו ( ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר פד"י כו (2) 761).

חולשת ראיותיו של הצד האחר במשפט, אין בה כשלעצמה כדי לחזק את העדות היחידה שהובאה על ידי הצד שכנגד (ראה 394/62 חב' מידן כרמל נ' ויקטור רפאול פד"י יז (2) 987).

כאמור, "עדות יחידה", שהובאה על ידי הנתבע לביסוס הגנתו, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע, כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו ככל שהוא מחליט לקבל את גרסת ההגנה.

הנתבע הגיע מרחוב צדדי, כאשר בכיוון נסיעתו מוצב תמרור מתן זכות קדימה.   הנתבע טען, כי גלש לתוך הצומת, מאחר ושדה הראיה שלו היה מוגבל, עקב מכוניות שחנו בצד שמאל.  העובדה, כי הנתבע היה צריך לגלוש לתוך הצומת, ומעיון בתמונות המקום ומהמכוניות שעומדות במקום, ניתן לראות בבירור, כי התאונה מתיישבת יותר עם האפשרות, כי הנתבע נכנס לתוך הצומת בכדי לראות, אם מגיעים רכבים מצד שמאל, מאשר עם גרסתו, כי עצר בקו הצומת, שכן לא היה כל טעם בעצירה בקו הצומת, שכן גם לפי גרסתו, במקום לא היה שדה ראיה והוא היה צריך להיכנס לתוך הצומת ולחלוף במבטו, את הקו של המכוניות שחנו בצד שמאל, כדי שיוכל להיות לו שדה ראיה לצד שמאל.

כאמור, העדפתי את עדויות שני עדי התביעה, כאשר שניהם ביחד ובייחוד עת/2, שהם עדים אובייקטיבים שעדותם לא נסתרה.

הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970).

ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד.

חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה.

לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה.

הנתבע, כאמור היה חייב ליתן זכות קדימה לרכבים בדרך החוצה לפי התמרור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו ולא היה כל היגיון וסבירות, כי נהג התובעת יסטה מנתיב נסיעתו, אם הנתבע, לא היה חוסם באופן מלא או חלקי את הצומת  ומפריע לרצף התנועה השוטף של רכב התובעת.