פסק-דין בתיק א 36652/03

בתיק זה דרשו הכרעה, שתי תביעות:

א.                התביעה הראשונה היא תביעת התובעת כנגד הנתבעים, תביעת שיבוב, בה תובעת התובעת את הנזק שנגרם לה בפיצוי מבוטחיה בגין תאונת דרכים בה נפגע רכב מבוטחי התובעת על ידי משאית הנתבעים (בה נהג נתבע 1 שהועסק בידי נתבע 2).  בענין זה התנהל הליך פלילי בו נקבעה אחריות נתבע 1 לאירוע התאונה משנהג במשאית במצב של שיכרות.

המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לענין הרשלנות התורמת - אם בכלל - של נהג הרכב המבוטח על ידי התובעת. בשלב מסוים זנחו הנתבעים את טענתם לרשלנות תורמת, משויתרו על הזמנת עד התובעת למתן עדות בבית המשפט  (ראה פרוטוקול מיום 28.11.05 עמ' 23 ש' 2, ופרוטוקול מיום 25.5.06 עמ' 25 ש' 2).

בסיכומי התשובה טוען ב"כ התובעת כי יש לחייב את הנתבע 2 גם בשל רשלנותו, עקב אי עריכת ביטוח מקיף למשאית ולנוהגים בה, ללא הגבלת גיל.

(ראה סעיפים 4-11 לסיכומי התשובה).

יצויין כי מדובר בטענה חדשה, שאין לה זכר בכתב התביעה, ולמרות שהיא מבוססת על טענות ההגנה שהגישה אריה חברה לביטוח בע"מ בכתב הגנתה להודעת צד ג' שנשלחה לה ע"י נתבע 1 (והוגש לביהמ"ש ביום 20.1.05) לאור טענות צד ג' - אריה -ובהסכמת הצדדים, ניתנה ביום 27.2.05 החלטה הדוחה את הודעת צד ג'.

למרות זאת, לא הוגשה על ידי התובעת, בכל מועד, בקשה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף בו עילות תביעה ביחס לנתבע 2.

מכאן שטענה זו (לרשלנות באי ביצוע ביטוח מקיף ללא החרגות) הינה - למצער - בבחינת הרחבת חזית אסורה, ולפיכך אינני מוצאת לדון בה.

ב.                 התביעה השנייה היא בין הנתבעים לבין עצמם, כאשר בתביעה זו טוען נתבע 2, שהינו מעבידו של נתבע 1,  כי השימוש שעשה הנתבע 1 במשאית, בעת אירוע התאונה, היה שלא בהרשאה. ולפיכך אין נתבע 2 נושא באחריות למעשה המזיק, שנעשה ע"י הנתבע 1, מכוח היותו מעבידו/מעסיקו של נתבע 1.

על מנת להכריע במחלוקת נשמעו העדים הבאים: נתבע 1 בעצמו ושני חבריו אוסטחוב דימיטרי וצכר יבגני. כן נשמעו נתבע 2 בעצמו, חברו סוחנוב אלכסיי ועמיתו לעסקים משה קלרמן, כן התקבל תצהיר טטיאנה שווכרמן (רעיית נתבע 2).

אין מחלוקת כי השימוש שנעשה במשאית, לא היה במסגרת העבודה או קשור אליה.

אין מחלוקת כי המעשה (הנהיגה האמורה) לא נעשה תוך כדי עבודתו של העובד (הוא נתבע 1) (כהגדרתה בסעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)).

נשאלת השאלה אם היה אישור של המעביד (נתבע 2) לשימוש במשאית ע"י העובד (נתבע 1) מחוץ לשעות העבודה (סעיף 13 א'(1) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

מעיון בחומר הראיות עולה כי יתכן וזו לא פעם ראשונה שנתבע 1 עושה שימוש במשאית, לצורך שימושיו הפרטיים והאישיים, בין השאר לצורך יציאה לבילוי עם חברים (לצורך כך ניתנה עדות מפי שניים מחבריו).

יחד עם זאת, לא הוכיח הנתבע 1 כי שימוש זה, שאין מחלוקת כי אין לו קשר עם עבודתו אצל נתבע 2, נעשה בידיעתו של נתבע 2, קל וחומר באישורו.

ולעניין זה, על העובד (נתבע 1) הנטל להוכיח כי המעביד (נתבע 2) ידע על השימוש החורג מצרכי העבודה, שעושה הוא במשאית (ראה באנלוגיה סעיף 17 לפקודת הנזיקין).

בדיקת חומר הראיות מביאה אותי למסקנה כי נתבע 1 לא הרים נטל זה.

נתבע 1 לא הצליח להוכיח כי נתבע 2 נתן לו אישור לעשות שימוש במשאית שלא לצרכי העבודה, גם לא כי נתבע 2 היה כלל מודע לשימוש החורג שנעשה במשאית ע"י נתבע 1.

איש מעדי הנתבע 1 לא שכנע כי נפגש אי פעם עם נתבע 2 בסמוך ליציאה לבילוי או כי התרשם בנוגע לידיעתו הפוזיטיבית של נתבע 2 בנוגע לשימוש, החורג מצרכי העבודה, במשאית.