פסק-דין בתיק א 36508/05

מבוא

1.         בפניי תביעה לתשלום סך של 243,550 ש"ח.

2.         התובע הינו הבעלים של מגרש ברח' יפת 97 ביפו, הידוע כחלקה 3 בגוש 7047 ( להלן: "המגרש").

3.         ביום 20.12.1999 נחתם הסכם קומבינציה בין התובע לבין חברת א.א. קלאסיק הומס בע"מ ( להלן: "החברה"), באמצעות מנהליה משה מרציאנו, הוא הנתבע 1, ועופר כהן ( הסכם הקומבינציה יכונה להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם התחייבה החברה לבנות על המגרש בית משותף וכן לשלם לתובע סך השווה ל- 212,000 דולר. הנתבע 1, יחד עם הנתבע 2, יהושע ברק, ערב לקיום התחייבויות החברה על פי ההסכם.

4.         לימים התגלע סכסוך בין התובע לחברה, על רקע טענותיו של התובע כי החברה הפרה את ההסכם. התובע הגיש תביעה כספית נגד החברה, במסגרת הליך בוררות בין התובע לחברה, שהתנהל בפני הבוררת עו"ד עדנה טל שקל ( להלן: "הבוררת"). החברה הגישה תביעה שכנגד.

5.         ביום 27.2.2001 ניתן פסק הבוררות. תביעתו של התובע התקבלה והתביעה שכנגד של החברה נדחתה. הבוררת קבעה כי החברה הפרה את ההסכם הפרה יסודית ולכן עליה לשלם לתובע פיצוי מוסכם בסך השווה ל- 50,000 דולר, בהתאם לס' 13(ג) להסכם.

6.         ביום 31.10.2001 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הבוררות (תיק ה"פ 585/01).

7.         התובע נקט בהליכי גבייה נגד החברה, אך כל נסיונותיו לגבות את הסכום שנפסק לזכותו, עלו בתוהו, שכן לחברה אין כל רכוש, ופעילותה פסקה.

8.         מכאן התביעה שבפניי, בגדרה טוען התובע כי הוא זכאי לדרוש מהנתבעים לשלם את חובה הפסוק של החברה מכח ערבותם לחובותיה.

9.         הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה. ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה שבוטל לבקשתו לאחר מכן. התובע ביקש ביום 13.9.2006 להמציא לנתבע 2 את כתב התביעה לכתובת שונה, ולא ביקש מאז פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע 2. פסק הדין הנוכחי מתייחס איפוא אך ורק לנתבע 1.

10.        הנתבע 1 ( להלן: "הנתבע") טען להגנתו כי ביום 14.9.2000 פרש מכל תפקידיו בחברה ואף העביר את מניותיו. מאותו שלב ואילך הוא לא היה מעורב בכל עסק מעסקי החברה. כאשר התחיל הליך הבוררות, נכח הנתבע בישיבות מקדמיות ובחלק מישיבות ההוכחות, וכן מסר תצהיר בעניינים טכניים כאלה ואחרים, אך לא לגופה של הבוררות. יחד עם זאת, החל מהשלב בו פרש הנתבע מעיסוקיו בחברה, לא נטל חלק בהליך הבוררות, לא התאפשר לו לחקור עדים והבוררת אף סירבה לאפשר לו לעיין במסמכי הבוררות היות ולדבריה הוא אינו קשור עוד לחברה. הנתבע מדגיש כי מעולם לא היה באופן אישי צד להליך הבוררות, לא הגיש ראיות, לא חקר עדים ולא היה מיוצג באופן אישי. לדבריו, לו התאפשר לו להשמיע את דבריו בבוררות, היה מעלה טענות כבדות משקל נגד התובע, ובהן טענות בענין רשלנותו בניהול יחסיו עם החברה.

דיון

11.        בעלי הדין ייחדו חלק ניכר מטיעונם לשאלה העובדתית האם הנתבע אכן השתתף באופן פעיל בהליך הבוררות, כמו גם לשאלה המשפטית האם קיים השתק פלוגתא נגדו מכוחו של פסק הבוררות. לדידי, מחלוקות אלה, כבודן במקומן מונח, אך הן אינן דרושות כלל ועיקר לצורך ההליך הנוכחי. טעמו של דבר הוא שעילת התביעה הנוכחית נגד הנתבע אינה עילת הפסק, אלא ערבותו לחובותיה של החברה. ערבות זו עומדת בפני עצמה, ואין היא מושפעת כלל מהשאלה האם הנתבע היה צד להליך הבוררות והאם פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין כלפיו.

12.        בשולי ההסכם חתמו הנתבע ושותפו יהושע ברק על ערבות אישית, בזו הלשון:

            " אני הח"מ יהושע ברק ת.ז. 72444847 ומשה מרציאנו ת.ז. 50211432 מרחוב החשמונאים 81 ת"א, ערבים בזאת ביחד ולחוד לכל ההתחייבויות של היזם חברת א.א. קלאסיק הומס בע"מ כאמור בהסכם הקומבינציה לעיל, כאילו אנו עצמנו חתומים אישית על הסכם זה."

            משמע, הנתבע ערב כלפי התובע לפרוע כל חוב של החברה בקשר להסכם.

13.        אין ספק שעל החברה לשלם לתובע פיצוי מוסכם בגין הפרתו היסודית של ההסכם. חובה זו נקבעה בפסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט והפך לפסק דין חלוט ובר ביצוע. עסקינן איפוא בחוב פסוק לכל דבר וענין. אין גם ספק כי החברה לא שילמה לתובע את החוב הפסוק. מכאן שהתובע זכאי לדרוש מהנתבע לשלם את חובה הפסוק של החברה מכח ערבותו.

14.        גם אם אניח לטובתו של הנתבע כי בשלב מסויים חדל ליטול חלק פעיל בהליך הבוררות, ולכן נשללה ממנו האפשרות לשכנע את הבוררת כי אין מקום להשית על החברה את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם (וכפי שנראה בהמשך, לטענות אלה של הנתבע אין כל יסוד), הרי שכדי להתגונן בהצלחה מפני התביעה האישית נגדו, מכוחה של ערבותו לחובות החברה, שומה היה עליו להראות בהליך הנוכחי כי לגופו של ענין, לא היה מקום  לחייב את החברה לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. זכות זו עמדה לנתבע מכוחו של ס' 7 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967, הקובע כי " כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב."

            דרך אחרת של הנתבע לנסות ולהתחמק מקיום ערבותו היתה להראות כי נפל פגם בערבותו, בין מחמת הטעייה, ובין מחמת כל עילה אחרת המוכרת על פי דין.