פסק-דין בתיק א 3646/03

בדיון שנתקיים ביום 20/5/04, הסכימו ב"כ הצדדים להסמיך את ביהמ"ש לפסוק בסכסוך על דרך הפשרה, זאת בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 79 א' לחוק ביהמ"ש.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

העובדות הצריכות לעניין:

ביום  8/6/00 נחתם הסכם מכר בין התובעת לבין הנתבעת, לפיו רכשה התובעת זכויות בדירה שנבנתה בבנין משותף רב קומות, המצוי ברח' סקולסקי 8/13 שכונת נווה זאב, בבאר שבע.

ביום 5/9/00 נמסרה לתובעת החזקה בדירה.

אין חולק, כי הדירה, עת נרכשה, הייתה בנויה ונרכשה במצבה עובר לרכישה (AS-IS).

התובעת טענה, כי בסמוך לאחר קבלת החזקה בדיקה, נכחה בקיומם של פגמים וליקויים בולטים בדירה, וקיומם של אלו נקבע ואושר, לטענתה, בחוות דעת של המהנדס נ. לוי - מומחה ששרותיו נשכרו על ידה ואשר בחוות דעתו מ- 11/01 קבע קיומם של ליקויים שעלות תיקונם  מסתכמת  ב- 38,545 ש"ח (כולל פיקוח הנדסי ומע"מ).

עוד טענה התובעת, כי בנוסף לליקויים הנזכרים בחוות דעתו של המומחה מטעמה, נתגלו בדירה פגמים מהותיים שהביאו לפיחות בערך הדירה.

התביעה נתמכה גם בחוות דעתו של השמאי מר א. טלמון שקבע קיומם של פגמים מהותיים שהביאו להפחתה בירידת ערכה של הדירה עד כדי סך של 49,000 ש"ח.

הנתבעת הגישה כתב הגנה בו הכחישה טענות התובעת.

משנדרש ביהמ"ש לדון בתובענה, הורה על מינוי מומחה מטעמו שהינו מהנדס בנין ושמאי מקרקעין בהכשרתו.

מר אורמן, המומחה שמונה על ידי ביהמ"ש קובע בחוות דעתו מיום 1/3/04, כי בבדיקתו את הדירה מצא ליקויים שעלות תיקונם מסכמת ב- 5,650 ש"ח ובנוסף נמצאו ליקויים שנזכרו בחוות דעתו של השמאי טלמון, שמומחה ביהמ"ש סבר שהינם ברי תיקון, ועלות תקונם הינה 3,200 ש"ח, כך שעלות התיקונים מסתכמת בסך של 9,850 ש"ח כולל פיקוח הנדסי, אך ללא מע"מ.

בהתייחסו לליקוי שאינו בר תיקון ולאפשרות כי בגינו תהא התובעת זכאית לפיצוי בגין ירידת ערך, בוחר מומחה ביהמ"ש להשאיר הסוגיה להכרעת ביהמ"ש, אך מציין כי לכל היותר המדובר בפיצוי בסך של 1,000 ש"ח. זאת, בעבור אותו עמוד שנבנה בחדר הרחצה ואשר קיומו הקטין את רוחב החדר והגדיל הצפיפות בין אביזרי השירות.

מאחר והצדדים הסמיכו את ביהמ"ש לפסוק בסכסוך כולו על דרך הפשרה, מיד ובסמוך לאחר שנתקבלה חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, אין כלל ספק כי במסגרת פסק הדין (ולו זה הניתן על דרך הפשרה), על ביהמ"ש להתחשב  בקיומה, אם לאו, של זכות הקבלן לתקן הליקויים שנמצאו, זאת מאחר והצדדים בחרו להביא הסכסוך לסיומו בהכרעה, על דרך הפשרה, גם בסוגיה הנזכרת לעיל.

מכתבי הטענות ומנספחיהם עולה כי לפחות עד 11/8/02, הייתה הידברות בין הצדדים בשאלת הזכות לתקן, כאשר הפניה האחרונה בעניין הינה מצד התובעת ובמסגרתה ביקשה התובעת לתאם עמה מועד מאוחר יותר לביצוע בדיקות שנת הבדק, מפאת יציאתה לחו"ל.

משכך, היה על הנתבעת להציג מסמך המלמד על פניה מאוחרת יותר של הנתבעת לתובעת, במטרה לתאם מועד, אך פניה כאמור לא הוצגה,  ואף הנתבעת אינה טוענה לקיומה.

משאלו הם פני הדברים, אין לומר כי התובעת היא זו שמנעה מהנתבעת את האפשרות לבצע התיקונים. אין ספק בליבי, כי היה על הנתבעת דווקא, לפעול באופן נמרץ וממשי יותר למימוש זכותה לבצע התיקונים.

משנתקבלה הודעת התובעת בדבר קיומם של ליקויים, בחרה הנתבעת באפשרות של "שב ואל תעשה", תחת נקיטת אמצעים למימוש זכותה לבצע התיקונים.

המסגרת החוקית שעל פיה יש להכריע בשאלת הזכות לתקן, מעוגנת בסעיף 4 ב' לחוק המכר (דירות) תשל"ג - 1973, הקובע כדלקמן: