פסק-דין בתיק א 360/03

1.       התובע, יליד 25.6.1977, עותר בתביעתו שלפני לכך שהנתבעת תחויב לפצותו עבור נזקי גוף, שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שקיבל מאחד מרופאיה.

2.       תחילתם של דברים בתאריך 25.11.1991, שאז היה התובע כבן 14 שנים. באותו תאריך, ובעת שהתובע שהה בבית הספר בו למד, שבר התובע את רגלו השמאלית. פציעתו של התובע חייבה את אשפוזו, והוא אושפז במרכז הרפואי ע"ש ד"ר הלל יפה בחדרה עד לתאריך 19.12.1991, ובין יתר הטיפולים שקיבל, עבר התובע טיפול של מתיחת הרגל.

3.       לאחר שהתובע שוחרר מאשפוזו בבית החולים, פנה התובע לטיפול אצל הנתבעת, והרופא שעקב אחרי מצבו היה ד"ר בוריס שטרנשיין.

          כרטיס המעקב הרפואי שערך ד"ר שטרנשיין (מוצג ת/9) מלמד כי התובע ביקר במרפאתו 17 (שבע עשרה) פעמים, וד"ר שטרנשיין אבחן כי רגלו השמאלית של התובע התקצרה עקב הפגיעה. ברוב ביקוריו של התובע במרפאתו של ד"ר שטרנשיין, היה התובע מלווה על ידי אמו.

4.       התובע טוען, כי למרות שד"ר שטרנשיין אבחן קיצור של הרגל השמאלית ד"ר שטרנשיין לא הורה לתובע להתקין הגבהה בנעלו השמאלית, ועקב כך נגרמו לו נזקים נוספים בתחום האורטופדי.

5.       בתחילה הוגשה תביעת התובע לבית משפט השלום בחיפה, והתובע תמך תביעתו בחוות דעתו של פרופ' חיים שטיין מתאריך 2.11.2000.

          פרופ' שטיין קבע בחוות דעתו, כי "עצם העובדה שלא ניתנה [לתובע] הגבהה בנעל השמאלית במשך השנים מ- 1992 ועד היום החמירה את מצבו וגרמה להתפתחות נזקים הן בברך השמאלית והן בגב המותני". פרופ' שטיין הוסיף וקבע, כי בגין קיצור הרגל (שאין מחלוקת כי אינו באחריות הנתבעת) נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, ובגין הנזקים הנלווים בגב המותני ובברך רגל שמאל, נגרמה לתובע נכות בשיעור 10% נוספים, למשך שלוש עד חמש שנים, "ולאחר מכן יש לבדוק מחדש את מצב התפקוד של עמוד השדרה המותני והברך השמאלית".

6.       הנתבעת לעומת זאת ביקשה להסתמך על חוות דעתו של פרופ' דניאל רייס, אשר סבר כי לא היה פגם בטיפול הרפואי שהתובע קיבל, שכן פעמיים המליץ ד"ר שטרנשיין לתובע להתקין הגבהה בנעלו השמאלית. לראשונה בתאריך 2.4.92 המליץ ד"ר שטרנשיין לתובע להתקין הגבהה בת 2 ס"מ, ולאחר מכן, בתאריך 18.6.92 המליץ ד"ר שטרנשיין לתובע להתקין הגבהה בגובה 8 מ"מ. לדעת פרופ' רייס, "העובדה שהנבדק לא שמע להמלצות הללו אינה באחריות הרופא המטפל", ועוד קבע פרופ' רייס בחוות דעתו, כי לאי השימוש בהגבהה בנעל שמאל אין כל קשר לפגימות מהן סובל התובע בגב המותני ובברך רגלו השמאלית, באשר פגימות אלה "הן חלק מתסמונת התפתחותית ואין להן כל קשר עם השבר ממנו סובל בירך השמאלית או מהטיפול האורטופדי שקיבל".

7.       במהלך קדם המשפט החליט בית משפט השלום למנות מומחה מטעמו לבדיקת התובע, ומינה את ד"ר נחשון רנד.

          בחוות דעתו מתאריך 11.8.2002 (מוצג ב"מ/1) קבע ד"ר רנד, כי התובע סובל מקיצור הרגל בשיעור של 3.2 ס"מ, והוא מתהלך עם הגבהה של 2.5 ס"מ. ד"ר רנד מציין, כי התובע מתהלך בצליעה, מוגבל בפעילותו הפיזית ומתעייף בקלות. לתובע "אי יציבות קלה בברך שמאל ללא קיפוח עצבי" וכן "הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני".

          ד"ר רנד הוסיף וציין, כי בצילום רנטגן שנעשה לתובע בתאריך 4.12.98, "נראה עמוד השדרה ישר וללא ממצא חריג משמעותי" אך בצילומים מאוחרים יותר נראית עקמת מתנית שהולכת וגדלה עם הזמן, עד כי בצילום מתאריך 4.5.00 נראית עקמת בשיעור 11 מעלות, ובתאריך 24.2.02 נראית עקמת מתנית בשיעור 14 מעלות כאשר התובע משתמש בהגבהה של 2.5 ס"מ ועקמת בשיעור 22 מעלות כאשר התובע אינו משתמש בהגבהה.

          בהסתמך על הכרטיס הרפואי שערך ד"ר שטרנשיין, מצא ד"ר רנד, כי הומלץ בפני התובע להתקין הגבהה בנעל שמאל, אך "לא ברור מהרישום בתיק הרפואי אם הובהרו ל[תובע] או להוריו (שכן היה קטין באותו זמן) ההשלכות הצפויות של אי ביצוע המלצה זו".

          בחוות דעתו הוסיף ד"ר רנד וקבע, כי "הפגיעה במבנה וביציבות ברך שמאל היא תולדה של קיצור רגל שמאל אשר לא טופל במשך מספר שנים", ואף העקמת "היא משנית לקיצור רגל שמאל והתפתחה עקב קיצור ברגל שלא טופל במשך מספר שנים". לדעת ד"ר רנד, אף ניוון הדיסק ובלט דיסק שנגרמו לתובע הם "קרוב לוודאי" משניים לשינויים שהתפתחו בעמוד השדרה עקב קיצור הרגל.

          לאור ממצאיו קבע ד"ר רנד, כי נכותו הצמיתה של התובע היא כמפורט להלן:

(א)     נכות בשיעור 10% בגין קיצור הרגל השמאלית (ואין מחלוקת כי אין לייחס לנתבעת אחריות לפגימה זו).

(ב)      נכות בשיעור 30% בגין עיוות בברך רגל שמאל, ואי יציבות הברך.

(ג)      נכות בשיעור 20% בגין הגבלת תנועות מפרק ירך שמאל.

(ד)      נכות בשיעור 10% בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה המותני.

שיעור הנכות המשוקל, לפי חוות דעתו של ד"ר רנד, מגיע אפוא כדי 54.64% לצמיתות.