פסק-דין בתיק א 35811/05

1.      אין חולק, כי ביום 27.12.04 בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, כאשר התובעת חזרה ביחד עם בעלה מחתונת נכדה הבכור, וצעדה ברחבת סמינר "בית יעקב" במנחת יצחק, בירושלים, נפגעה על ידי רכב. התובעת אינה יודעת את פרטיו האישיים של הנהג הפוגע ואף לא את מספר הרכב,  ועל כן הגישה תביעתה נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - "קרנית"), בהסתמך על הוראות סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

2.      המחלוקת בין הצדדים מתמקדת למעשה בשאלת החלתו של סעיף 12(א)(1) בענייננו, שכן לטענת קרנית, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי פעלה בשקידה סבירה לאתר את הנהג הפוגע, ועל כן דין תביעתה להידחות.

3.      נסיבות התאונה

כאמור, אין חולק כי בעת שהתובעת הלכה ליד הרחבה של סמינר "בית יעקב", המצוי במנחת יצחק, מול מפעל "תנובה" בירושלים, רכב פרטי קטן בצבע אדום הגיח לעברה ופגע בה. התובעת מתארת כי ראתה עצם אדום מתקדם לעברה. היא לא הבינה כי מדובר במכונית, ולא הספיקה לזוז. הרכב הפיל אותה ועלה עם הגלגל הקדמי שלו על כף רגלה. בעלה של התובעת הלם על מכסה המנוע של המכונית ואף צעק על הנהג, ואזי הנהג נסע מעט לאחור ושחרר את כף רגלה.

הנהג כלל לא ניסה לברוח מן המקום (עמ' 4 ש' 19). אדרבא, הוא יצא מן הרכב וסייע בידי בעלה להקים את התובעת (עמ' 5 ש' 3-4). התובעת נזפה בבעלה שיחדל מלצעוק על הנהג, ותחת זאת בקשה כי הנהג יקחם הביתה. הנהג נעתר לבקשתם מיד, מבלי שהיו צריכים להפציר בו. בזמן הנסיעה ממקום התאונה לביתם של התובעת ובעלה, מרחק של 5-7 דקות נסיעה, לא הוחלפו כל דברים בין הצדדים: הנהג לא שאל לשלומה של התובעת, ולא התובעת ולא בעלה בקשו ממנו את פרטיו האישיים ואף לא רשמו את מספר הרכב.

בהגיעם לביתם, סייע בעלה של התובע לתובעת לצאת בקושי רב מן הרכב. הנהג נפרד מהם בברכת "בוקר טוב" (עמ' 5 ש' 8) ונסע מיד לדרכו, והתובעת ובעלה עלו לביתם והלכו לישון.

רק לאחר מספר ימים, כשהתבררה חומרת הפציעה, החלו התובעת ובני משפחתה לחפש את הנהג הפוגע. הואיל והתאונה ארעה בקרבת מפעל "תנובה" בו עובדים גם בלילה, סברו התובעת ובני משפחתה, כי מדובר בעובד "תנובה" שהגיע לעבודתו לפנות בוקר, ובקש לחנות ברחבת החניה שבמקום, כפי שעושים עובדים רבים. לפיכך, נשלח אחי התובעת, המתגורר בקרבת מקום, ומשכים קום להתפלל בבית הכנסת שבסביבה, לאתר מכונית אדומה קטנה שחונה באיזור. מכונית כזו אותרה, ובעליה - מקסים בורקין, זומן לעדות בבית המשפט (להלן - "מקסים").

4.         למותר לציין, כי התובעת ובעלה - לא זיהו בוודאות את מקסים כמי שנהג ברכב. לתובעת הוא נראה קצת דומה לנהג הפוגע, בתווי פניו ובגובהו ובמבטאו הזר (עמ' 3 ש' 17, עמ' 4 ש' 1), אך בעלה לא זיהה אותו כלל בטענה כי "היה חושך" (עמ' 6 ש' 27) ועל כן הוא לא רואה בדיוק אם זה הנהג הפוגע אם לאו. גם רכבו של מקסים לא זוהה על ידם, באשר לא התובעת ולא בעלה ניסו לאתר את הרכב, אלא הטילו את המטלה על בני משפחה, שכלל לא היו עדים לתאונה.

5.         מקסים מכחיש כל מעורבות באירוע. הוא אמנם עובד ב"תנובה" כעוזר משווק בקו חלוקה לבית שמש, ומחזיק מכונית אדומה קטנה מסוג "לאדה", אך שוכנעתי כי לא מקסים היה מי שפגע בתובעת במועד התאונה.

            ואנמק:

            מקסים סובל מגמגום קשה ביותר. הוא לא היה מסוגל במהלך עדותו לבטא משפט אחד, אפילו קצר, בשטף. גמגומו מתחזק כשהוא מרים את הקול. אמנם, לא נוהל דו-שיח בין הנהג הפוגע לתובעת ובעלה, יחד עם זאת, בעלה של התובעת העיד כי הנהג צעק עליהם חזרה "למה הלכתם בכביש" (עמ' 7 ש' 22) ואילו התובעת העידה כי הנהג נפרד מהם בברכת "בוקר טוב" (עמ' 5 ש' 8). שניהם לא שמו לב לגמגום קשה וחריג אצל הנהג, למרות שהתובעת שמה לב למבטאו הזר.

            אך לא רק זאת. מקסים הסביר, כי הוא נוהג להתחיל את עבודתו בשעה 1:30 לפנות בוקר. עד השעה 3:45 הוא והנהג מעמיסים את הסחורה על המשאית, ואזי הם יוצאים לדרכם. מקסים שלל את האפשרות כי אמנם הגיע לעבודה בשעה מוקדמת, אך יצא ומיהר לחזור כדי לבצע את החלוקה, ובפרק זמן זה היה מעורב בתאונה, ודבריו מהימנים עלי.

מקסים גם הציג את דו"ח ריכוז שעות העבודה שלו לחודש דצמבר 2004 (ת/2) ממנו עולה כי ביום התאונה הגיע לעבודתו כבר בשעה 1:30 לפנות בוקר, קרי: כ-3 שעות לפני מועד התאונה הנטענת, וסיים את עבודתו בשעה 9:30. עוד הציג את סידור העבודה לתאריך התאונה (ת/1) ממנו עולה כי הוא היה משובץ לעבודה עם מיכאל בונד, כאשר שעת היציאה של הרכב מתנובה נקבעה לשעה 3:45.

6.      משלא עלה בידי התובעת להוכיח כי מקסים הוא הנהג הפוגע, לאחר ששקדה על איתורו ועל זימונו לבית המשפט לעדות, האם די בכך כדי להקים על קרנית חבות לפי סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים?

7.      דיון

סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

" תפקיד הקרן

(א)   תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת אחת מאלה:

(1)  הנהג האחראי לפיצויים אינו ידוע".

סעיף 12(א)(1) נועד להתמודד עם תופעת תאונות "פגע וברח", כדי לא להשאיר את הנפגע ללא פיצוי (פרופ' י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, עמ' 102-103).

לצורך הקמת עילת תביעה נגד קרנית לפי הוראות סעיף 12(א)(1) אין די בכך שהנפגע - התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו (ע"א 502/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הורוביץ ואח', פ"ד מ"א(1) 542, 547). המועד להתגבשותה של אי הידיעה על זהות הנהג הפוגע הינו במועד התאונה ולא במועד הגשת התביעה (ראה: ת.א (כ"ס) 7376/03 טוקוב אריאל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (פורסם באתר נבו) וכן ת.א. (הרצליה) 2650/94 זרקו חיים נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, צלטנר 3320). על אחת כמה וכמה, תקף הדבר כאשר אין מדובר בתאונת "פגע וברח" (ראה: ת.א. 4505/88 (כ"ס) מצרי נ' רג'ואן ואח' (צלטנר, 354(כ)1).