פסק-דין בתיק א 35485/03

מונחת בפני תביעה נגד פרקליט בעילה של רשלנות מקצועית וכן תביעה שכנגד לתשלום שכרו של הפרקליט.

העובדות והמחלוקת:

1.         בין התובע לבין אחד בשם רמי שלינגר (להלן: "שלינגר") נקשר ביום 24.6.99 חוזה להקמת שותפות לניהול סוכנות ביטוח (להלן: "חוזה השותפות").

2.         מכוח סעיף 10 לחוזה השותפות פנו השותפים בחודש אוקטובר 1999 לעו"ד אורי הורנשטיין על מנת שישמש בורר למחלוקות שהתגלעו ביניהם בקשר לניהול השותפות (להלן: "הבורר").

3.         הבוררות התנהלה בפני הבורר מתחילת חודש אוקטובר 1999 ועד למתן פסק דינו ביום 1.1.01 (להלן: "פסק הבוררות").

לקראת סיומו של הליך הבוררות הגיש התובע ביום 3.7.00 בקשה לפסילת הבורר, אשר נדחתה על ידו ביום 9.7.00 (אגד מסמכי ניהול הבוררות צורף כנספח ח' לתיק מוצגי התובע).

4.         בחודש נובמבר 2000, לאחר שהסתיימו הליכי הבוררות אך טרם ניתן פסק הבורר, פנה התובע לנתבע עקב חששו כי יינתן נגדו פסק דין וביקש לברר את שניתן לפעול בקשר לכך. התובע סיפר לנתבע כי לא נתנה לו הזדמנות להציג בפני הבורר את כל ומלוא ראיותיו וטענותיו וכן טען לחשש למשוא פנים. במכתב מיום 11.1.01, (נספח א' לתצהיר הנתבע) פנה הנתבע לבורר ובו טען, בין היתר, כי בשל המשכות הליכי הבוררות פקע הסכם הבוררות ועל כן יש להפסיקה. כן נכתב בפניה זו כי בשל מערכת יחסים הקיימת בין הבורר לבין שלינגר, מחוץ להליכי הבוררות, יש חשש למשוא פנים.

ביום 18.1.01 השיב הבורר לנתבע כי פסק הבוררות כבר ניתן על ידו.

6.         בחודש פברואר 2001, בעקבות פנית הנתבע לבורר לקבל את מסמכי הבוררות, הגיע לידיו גם פסק הבוררות.

7.         ביום 1.4.01, במסגרת המרצת פתיחה שהגיש שלינגר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו לאישור פסק הבוררות, הגיש הנתבע בשמו של התובע התנגדות ובקשה לביטול פסק הבוררות (נספח ה' לתצהיר הנתבע). עילות הביטול המנויות בבקשה הינן מכוח סעיף 24 (1) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק") בדבר פקיעת הסכם הבוררות, וכן מנויות בה עילות ביטול שונות לפי סעיפים 24 (2) (3) (8) (10) לחוק זה.

8.         בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.1.02 (מוצג י"ב למוצגי התובע) נדחתה ההתנגדות לאישור פסק הבוררות (להלן: "ההחלטה"). בית המשפט המחוזי דן בהתנגדות לגופה על פי העילה שבסעיף 24 (1) לחוק ודחה על הסף את יתר עילות ההתנגדות מהטעם שהוגשו באחור ובחלוף המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות.

9.         מכאן תביעת התובע.

התובע טוען  כי הנתבע התרשל בכך שהחמיץ את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות ועל כן נדחתה על הסף ההתנגדות לאישורו. כן נטען כי הנתבע התרשל בכך, שבגדר בקשת ההתנגדות לאישור פסק הבוררות לא הביא בפני בית המשפט "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשתה, ועל כן, גם מהטעם הזה, היא נדחתה.

הנזקים להם טוען התובע כוללים תשלום שחויב על פי פסק הבוררות וכן הוצאות ותשלומי ריבית שנצברו בגדר תיק ההוצאה לפועל, שנפתח נגדו והעומד על סך 398,584 ש"ח. התובע תובע גם החזר סכומי שכר הטרחה ששילם לנתבע בסך 72,500 ש"ח, הוצאות נוספות כגון תשלומי אגרות, שכ"ט לעורכי דין נוספים וכד', 50,000 ש"ח עגמת נפש, אבדן עסקאות בחו"ל עקב עיכוב יציאתו מן הארץ, אבדן לקוחות - 150,000 ש"ח ופגיעה בשמו הטוב 150,000 ש"ח.

הנתבע טוען כי היה מודע לסד הזמנים הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות אך לאחר ששקל את שתי החלופות שלהלן סבר כי יהיה זה נכון יותר להעלות את עילות הביטול בגדר בקשת התנגדות לאישור פסק הבוררות ולא בגדר בקשה לביטולו. לטענתו, סיכויי הצלחת עמדתו של התובע נבעה מכוח עילת הביטול המרכזית והיחידה על פי סעיף 24 (1) לחוק הבוררות בדבר פוג תוקפו של הסכם הבוררות והעלאת עילה זו אינה מוגבלת במועד הקבוע בסעיף 27 (א) לחוק הבוררות (45 יום מיום שהפסק הגיע לידי המבקש ביטולו). לעומת זאת, אם היה הנתבע מגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, תוך המועד האמור, והיא היתה נדחית על ידי בית המשפט הרי, שפסק הבורר היה מאושר עוד לפני ששלינגר ביקש את אישורו. לטענת הנתבע התובע סבר כי שלינגר לא יגיש בקשה לאישור פסק הבוררות כדי להימנע מלסבך את הבורר, שהיה עורך דינו וחברו, ועל כן לא היה זה נכון - כך נטען - להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות תוך חשיפת התובע לסיכון שהפסק יאושר לפני ששלינגר הגיש בקשה לאישורו.

לחלופין, טוען הנתבע, לא היה כל סיכוי לעילות הביטול, למעט זו שעל פי סעיף 24 (1) לחוק הבוררות, אשר נדונה לגופה על ידי בית המשפט. לפיכך גם אם היה מגיש בקשה לביטול פסק הבורר, תוך המועד הקבוע בסעיף 27 (א) לחוק הבוררות, היא היתה נדחית. כן כופר הנתבע בנזקים להם טוען התובע.

דיון:

1.         שלשה הם רכיביה של עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); רשלנות, נזק והוכחת קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק הנטען.

נבחן כעת האם עמד התובע בנטל להוכחת עוולת הרשלנות.