פסק-דין בתיק א 35398/04

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, עת צעדה על מדרכה בתל אביב, נתקלה בשקעים שהיו בה ונפגעה ברגלה.

א. רקע

התובעת, ילידת 1978. בתקופה הרלבנטית לתביעה עבדה כברמנית. הנתבעת 1 היא רשות מקומית אשר בתחום שיפוטה אירע המקרה נשוא התביעה (להלן: "הנתבעת").

לטענת התובעת, ביום 26.6.02 בשעות הערב צעדה על המדרכה בפינת הרחובות שנקין-מלצ'ט בתל אביב. בזמן הליכתה נתקלה במהמורה במדרכה, מעדה ונפלה. נפילתה של התובעת אירעה סמוך למקום אשר גודר עקב עבודות בנייה. הגדר תפסה חלק נרחב משטח המדרכה והותירה מקום צר למעבר הולכי רגל. בחלק המדרכה שנותר לשימוש הולכי הרגל היו חלקי מתכת שקועים בין המרצפות, שבגין אחד מהם מעדה התובעת ונפלה. לתובעת נגרם שבר תוך-מפרקי בכף רגלה השמאלית.

בעקבות נפילתה הוגשה התביעה שלפניי, בה טוענת התובעת כי הנתבעת אחראית לפצותה בגין רשלנותה בשמירת המדרכה או אחזקתה ובגין הפרת חובה חקוקה.

ב. הראיות

התובעת הגישה חוות דעתו של ד"ר קובי לידור, מומחה בתחום האורטופדי, שמצא שהתובעת סובבה את כף רגלה השמאלית בזמן המעידה וכתוצאה מכך לקתה בשבר תוך-מפרקי של בסיס המסרק החמישי. השבר התחבר תוך כדי סיבוב ולכן לא הושגה עמדה אנטומית. כתוצאה מהחיבור הלקוי נגרמו שינויים ניווניים הכוללים היצרות של המפרק ואי סדירות שלו. ד"ר לידור קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין החיבור הלא תקין והשינויים הניווניים.

הנתבעת הכחישה את האירוע והגישה חוות דעתו של פרופ' נרובאי שקבע כי נכותה של התובעת היא בשיעור 2.5%.

נוכח הפער בין חוות הדעת מונה ד"ר הלפרין, מומחה מטעם בית המשפט. ד"ר הלפרין העריך כי לתובעת נותרה נכות לצמיתות בשיעור 5% בשל מצב כף הרגל בעקבות השבר, וכי נכותה הזמנית הייתה 100% למשך שישה שבועות, 50% לשלושה שבועות נוספים ו- 25% לעוד שלושה שבועות.

הצדדים ויתרו על חקירות המומחים ולפיכך אני מאמצת קביעתו של ד"ר הלפרין וקובעת כי נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור 5%.

בתצהיר עדותה הראשית (ת/1) העידה התובעת כי המדרכה הייתה חסומה בחלקה בגדר מתכת ואילו על גבי המדרכה באמצע היו חלקי מתכת שקועים בין המרצפות. חלקי המתכת לא סומנו, לא גודרו ועל כן לא ניתן היה לראותם. לאחר הנפילה הוזזה הגדר. כך גם בחקירתה הנגדית (פרוט' עמ' 9 ש' 28-22 ; עמ' 10 ש' 3-1).

התובעת לא העידה עדים נוספים, כמו חבר שהיה עמה בזמן הנפילה ולא חברה שצילמה את מקום הנפילה.

ג. דיון

לטענת הנתבעת יש לדחות את גרסת התובעת לגבי נסיבות התאונה שכן מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ללא חיזוק ראייתי,  וכי התובעת נמנעה מלזמן עדים אשר יכלו לתמוך בגרסתה, והדבר צריך לפעול לחובתה.

עדותה של התובעת לא נסתרה באופן כלשהו. התרשמתי מיושרה, מהימנותה וכנות גרסתה. בתמיכה לעדותה צירפה התובעת מסמך מבית חולים איכילוב. הנתבעת לא הציגה כל גרסה מטעמה ועל כן ראיתי לקבל גרסתה של התובעת לגבי אופן התרחשות התאונה.

ד. חבות העירייה

אין חולק כי העירייה חבה חובת זהירות כללית כלפי סוגי הניזוקים שאליהם משתייכת התובעת - הולכי רגל בתחומי העירייה הנמצאים באחריותה.

חובת הזהירות נגזרת הן מיכולתה של העירייה לצפות נזקים להולכי רגל בגין פגמים בדרך ומכוח הוראות החוק (ס' 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]).

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית ; אמת נכון שמדרכה אינה אמורה להיות משטח סטרילי ואין מקום להטיל חובת זהירות לגבי "סיכונים סבירים" אולם ברי כי על העירייה, לטפל במפגעי בטיחות ולהסיר מכשולים מהדרך.

כאשר הנסיבות מצביעות על קיומו, לכאורה, של מפגע עובר הנטל לשכם העירייה להוכיח כי לא התרשלה. 

לעניין חבותן של רשויות ראה ת.א. 556/92 בוסקילה נ' עיריית י-ם, (לא פורסם) ; ע"א 4344/97 כהן נ' עיריית ר"ג, תק-מח 98 (1) 1213, ובאשר לשיקולים לקביעת אחריות ראה ע"א 145/80  וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, ל"ז (1) 113.

אני סבורה, כאמור, כי התובעת הוכיחה את גרסתה לגבי אופן התרחשות התאונה ולפיכך אני קובעת כי הנתבעת הפרה את קיומה של החובה והתרשלה כלפיה.