פסק-דין בתיק א 35266/04

מבוא

1.         בפניי תביעה לאישור עיקול זמני שהוטל במסגרת תביעה כספית שהגישו התובעות נגד חברת סטרייק גולד בע"מ (להלן: "החייבת"). התביעה לאישור העיקול הזמני מכוונת כלפי חברת קירור הבקעה בע"מ (להלן: "הנתבעת"). התובעות טוענות כי הנתבעת מחזיקה במזגנים וחדרי קירור השייכים לחייבת, ואשר הוטל עליהם צו עיקול זמני להבטחת תביעתן הכספית של התובעות נגד החייבת.

2.         התובעות הן חברות יזמיות אשר הקימו במודיעין מבנה מסחרי הידוע בשם "ליגד סנטר". החייבת שכרה מהתובעות יחידה במבנה המסחרי לצורך הפעלת מרכז באולינג (להלן: "המושכר"). החייבת נקלעה לחובות כלפי התובעות וחדלה לשלם להן דמי שכירות ודמי ניהול. בעקבות כך הגישו התובעות ביום 28.3.2004 תביעה כספית נגד החייבת לתשלום חוב בסך של 812,559 ש"ח. במקביל ביקשו התובעות צו עיקול זמני על כספים המגיעים לחייבת וכן על מכונות, ציוד ומטלטלין של החייבת המצויים בתחומי המושכר.

3.         בלילה שבין יום 30 במרץ 2004 ויום 31 במרץ 2004, נכנסו עובדי הנתבעת למושכר ופירקו ממנו שישה מזגנים ושני חדרי קירור שסיפקו לחייבת במהלך שנת 2003. הפירוק היה על דעתה של החייבת ובהסכמתה המלאה, לאחר שלא עלה בידי החייבת לפרוע את חובותיה בגין מרביתו של ציוד זה. במועד נטילת הציוד מהמושכר הסתכם חובה של החייבת כלפי הנתבעת בסכום של 78,490 ש"ח. על פי הסיכום בין מנהל החייבת לבין מנהל הנתבעת, עם נטילת הציוד נמחקו חובותיה של החייבת כלפי הנתבעת.

4.         בעקבות הוצאת הציוד מתוך המושכר על ידי הנתבעת, הגישו התובעות ביום 31.3.2004 בקשה דחופה למתן החלטה בבקשה לעיקול זמני וכן התבקשה הרחבת צו העיקול והחלתו על הציוד שכבר הוצא מן המושכר על ידי הנתבעת. ביום 31.3.2004 נתין צו עיקול זמני כמבוקש. בעקבות כך נשלחה לנתבעת הודעה למחזיק. הנתבעת הודיעה בתגובה כי אין בידיה כל מטלטלין השייכים לחייבת. בעקבות כך הוגשה התביעה שבפניי לאישור העקול הזמני, הואיל ומנכ"ל התובעות ראה במו עיניו כיצד הציוד נלקח מתוך המושכר על ידי עובדי הנתבעת.

5.         הנתבעת טוענת להגנתה כי העיקול הזמני שהוטל על נכסי החייבת אינו חל על הציוד, מן הטעם שהבעלות בציוד נותרה שלה, לנוכח תניית שימור בעלות בהסכם בינה לבין החייבת, הקובעת כי הבעלות בציוד היא של הנתבעת עד לתשלום מלוא החוב בגין אספקת הציוד והתקנתו במושכר. עוד טוענת הנתבעת כי גם אלמלא תניית שימור הבעלות, הרי שעסקת המכר בינה לבין החייבת בוטלה בהסכמה והציוד הושב לנתבעת כנגד מחיקת חובה של החייבת, והכל עוד בטרם ניתן צו העיקול הזמני, כך שהצו אינו חל על הציוד שהוצא מן המושכר.

6.         התובעות טוענות כי הבעלות בציוד עברה לידי החייבת וכי אין ממש בטענה בדבר שימור הבעלות בידי הנתבעת. עוד טוענות התובעות כי ההסכמה שהושגה בין החייבת לנתבעת היא העדפת נושים פסולה שאינה תופסת כלפיהן.

דיון

7.         מטעם הנתבעת העידו מנהלה אלברט אנונו (להלן: "אלברט") וכן מנהלה של החייבת, חיים זיתון (להלן: "חיים"). שניהם העידו על העיסקה שנערכה ביניהם בשנת 2003 בגדרה רכשה החייבת מהנתבעת חדרי קירור ומזגנים עבור העסק שנוהל במושכר. שניהם העידו כי בהתאם לתנאי ההתקשרות הוסכם שהבעלות במזגנים תועבר לחייבת רק לאחר פרעון מלוא התמורה בפועל, תמורה ששולמה באמצעות שיקים דחויים. ואכן, על גבי כל החשבוניות שהפיקה הנתבעת נרשם כי "הטובין הנ"ל הינם בבעלות קירור הבקעה עד לפרעון תמורתם במלואה." אלברט העיד כי תניית שימור הבעלות נדרשה על ידו רק כאשר התברר לו שהתשלום לא יבוצע באמצעות כרטיס אשראי אלא בשיקים. אם התשלום היה מבוצע באמצעות כרטיס אשראי- לא היה צורך בשימור הבעלות:

"זה לא משהו סטנדרטי, אלא כותבים אותו ספציפית לגבי הסכמה עם לקוח בתנאים וכאלה, ואם היה משלם בכרטיס אשראי אולי לא היה צריך לכתוב סעיף כזה, כי הכסף שלי מובטח בחשבון הבנק, אבל מאחר ונתן שיקים אמרתי לו שהציוד הזה נשאר שלי כל עוד אתה לא מסיים את גמר התשלומים" (ע' 14 לפרוטוקול).

8.         גם אלברט וגם חיים העידו כי מרבית השיקים שמסרה החייבת לנתבעת בתמורה למזגנים ולחדרי הקירור חוללו באי פרעון. על כן, במחצית חודש מרץ 2004 דרש אלברט מחיים להשיב לידי הנתבעת את המזגנים. חיים ביקש שהות והסביר כי החייבת נקלעה לקשיים זמניים, ואף מסר לאלברט שיקים חלופיים. אלברט הסכים לחכות פרק זמן נוסף. דא עקא, כעבור מספר ימים הודיע לו חיים כי גם השיקים החלופיים לא ייפרעו ועל כן ביקש מאלברט כי הנתבעת תיטול לידיה את המזגנים ואת חדרי הקירור, כנגד מחיקת יתרת החוב של החייבת כלפיה. בעקבות כך פורק הציוד הנ"ל והוחזר לחזקתה של הנתבעת. אלברט מציין כי קודם לפירוק הציוד לא ידע על הסכסוך הקיים בין החייבת לתובעת, והדבר נודע לו רק כאשר התובעת הזמינה משטרה למקום, כדי לנסות ולמנוע את הוצאת הציוד מהמושכר. גם חיים אישר בעדותו כי אלברט לא ידע, עובר להסכמה בדבר פירוק המזגנים וחדרי הקרור, כי החייבת שקועה בחובות לנושים נוספים (ע' 25 לפרוטוקול).

9.         יחד עם זאת, אלברט הודה בחקירתו כי התמורה בגין אחד מבין שני חדרי הקירור שנלקחו על ידי הנתבעת, שולמה במלואה על ידי החייבת (ע' 14-15 לפרוטוקול).  על כן, פשיטא שתניית שימור הבעלות אינה תופסת ביחס אליו, והבעלות בו עברה לידי החייבת. אלברט הסביר מדוע חרף זאת נטל חזרה לידיו את חדר הקירור:

            "לנו נגרם נזק גדול מזה שהלקוח שלנו חילל את השיקים שלו, כל הציוד שאני פרקתי לא כיסה לי את ההוצאה שהיתה לי בגין העבודה שביצעתי, לו הייתי מקבל את התשלומים אז היה עדיף לי מאשר לפרק את חדר הקירור" (ע' 15 לפרוטוקול).

            אלברט גם הודה כי התמורה בגין חדר הקירור השני שולמה כמעט במלואה: מתוך חמישה שיקים על סך 5,231 ש"ח כל אחד שנמסרו בגינו, רק אחד חולל באי פרעון, הוא השיק שהיה משוך לחודש ספטמבר 2003 (ע' 15 לפרוטוקול). עם זאת, נזכיר כי חדר הקרור פורק רק בחודש מרץ 2004, חצי שנה לאחר חילול השיק שניתן בעדו, כך שבעת הפירוק היה ברור כי התמורה בגין חדר קירור זה טרם שולמה במלואה. על פי לשונה של תניית שימור הבעלות, אין היא מבחינה בין חוב קטן או חב גדול, ועצם קיומו של חוב כלשהו משמר את הבעלות בידיה של הנתבעת.

10.        התובעות טוענות בסיכומיהן כי בפועל שולמה לנתבעת מלוא התמורה גם בגין ששת המזגנים, אך טענה זו לא הוכחה, ואין היא עולה בקנה אחד עם הכרטסת של הנתבעת, המציגה חוב כולל בסך של  78,490 ש"ח.

11.        התובעות טוענות כי טענת שימור הבעלות אינה יכולה לעמוד לנתבעת משום שאין הסכם בכתב המעגן הסכמה זו, ולא הוצגו תעודות משלוח, הצעות מחיר ורשימות מלאי. הנתבעת גם לא ביטחה את הציוד. כמו כן, אין בחשבוניות הפרדה בין עלות הציוד לעלות העבודה והנתבעת לא קיימה זיקה של פיקוח על הציוד.

אינני סבור כי ניתן לקבוע שתניית שימור הבעלות אינה תקפה (למעט לגבי חדר הקירור הראשון, שתמורתו שולמה במלואה). הן החייבת והן הנתבעת מאשרים כי זו היתה ההסכמה ביניהם. תניית שימור הבעלות מופיעה באותיות קידוש לבנה על גבי כל החשבוניות שהוצאו בקשר לעיסקה. בנסיבות הענין, די בכך. הגם שבדרך כלל נדרשת הסכמה מעוגנת בכתובים, הרי כפי שנקבע בבש"א (תל-אביב-יפו) 1506/05 פלסגד מוצרים פלסטיים אגש"ח בע"מ נ' עו"ד יעקב גרינולד, כונס נכסים זמני לנכסי החברה ואח'  תק-מח 2005(3), 5536 ,עמ' 5538, אין המדובר בתנאי בלעדיו אין:

"חרף המשקל הרב של עיגון שימור הבעלות בחוזה כתוב (או העדרו), הרי אין עסקינן בהכרח ב"תנאי-בלעדיו-אין" להכרה בשימור בעלות. לשון אחר; קיימים מקרים ונסיבות, בהם יהיה מקום להכיר בתוקף שימור-בעלות, גם כאשר לא עוגן בחוזה מסודר - למשל באותם מקרים נפוצים בהם הודפסה התניה על החשבוניות בלבד. הכל, לפי העולה באורח סביר מנסיבות המקרה. באורח כללי, ואף כאן בלא לקבוע רשימה סגורה, אעיר כי הדפסה גרידא על חשבונית בלא הסכם כתוב הקובע שימור בעלות, ראוי כי תוכר במצבים של עסקאות מזדמנות, קרי; עסקאות בסדר גודל קטן יחסית, או כאלו הנערכות במהירות, בלא יחסים מסחריים נמשכים בין הצדדים; קמעונאי המוכר מטלטלין למאות אנשים המגיעים לחנותו, למשל, אין זה הגיוני לדרוש ממנו כי יעצור ויחתום על חוזה כתוב ומפורש עם כל אחד ואחד מהם."

נזכיר כי ההלכה הנוהגת כיום, כפי שנפסקה ברע"א 1690/00 מ. ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גוילי - מפרקת זמנית ומנהלת מיוחדת  פ"ד נז(4), 385 ,עמ' 410-411 היא:

"הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא שבהעדר טעמים מיוחדים לסתור, במקרה הקונקרטי, יש לבטל את הילכת קולומבו ככל שהיא נוגעת לעסקת אשראי שנכלל בה סעיף של שימור בעלות, אף אם לא ניתן להגדירה כעסקת קונסיגנציה אמיתית. הוא הדין בכל מקרה בו מדובר בעיסקה מסחרית, הכוללת תנאי מתלה בדבר העברת בעלות, שיש לדפוסים שבהם נערכה תימוכין משמעותיים במציאות המסחרית."