פסק-דין בתיק א 35220/05

1.         בתאריך 2.12.03, נחתם בין הצדדים הסכם פרסום שנתי, לשנת 2004 לפיו רכשה הנתבעת בנק בשטח של 230 אינץ' לפרסום, תמורת 49,450 ש"ח בתוספת מע"מ.

בתור בונוס, הוסכם כי הפרסומים יתפרסמו במקביל לעיתון, גם באתר לוח הדרושים של התובעת באינטרנט ובנוסף, פרסום מודעות מילים (מודעות מחץ), ללא תשלום נוסף.

תנאי התשלום נקבעו לחודשים פברואר ועד יולי, כאשר המע"מ ישולם בחודש ינואר.

בפועל, נצלה הנתבעת מהבנק 205 אינץ' וכן קיבלה בונוסים ובסה"כ הגיעה לצבירה של 321 אינץ', עד ליום 13.2.04.

2.         בחודש פברואר 2004, מונה העד, קובי חדד, למנהל מחלקת דרושים בעתון והסתבר לו כי בניגוד למוסכם, לא עמדה הנתבעת בתנאי התשלום, למרות שניצלה את מרבית בנק הפרסום ולמרות חשבונית שהומצאה לה, עוד בסוף חודש דצמבר 2003.

            משפנה העד למנהלה של הנתבעת, מר פנחס עבדה, בקשר לתשלום, נענה כי ההסכם איננו משקף את שהוסכם והובטח לו 1,200 אינץ' למודעות ללא תשלום.

            בשלב זה, התגלו חילוקי דעות בין הצדדים, הוחלפו מכתבים וסופו של דבר שהנתבעת לא שילמה את סכום החשבונית ומאידך, הפסיקה התובעת את הפרסומים בשל העדר תשלום.

            יצויין כבר עתה כי למרות טענותיה של הנתבעת והיותה סבורה כי אין עליה לפרוע את החשבונית, הרי שעשתה שימוש בחשבונית ובסכום המס, אותו לא שילמה, בתור מס תשומות בהתחשבנותה עם שלטונות מע"מ, בעת תשלום המס.

            בדיון בבקשה למתן רשות להתגונן, אישר מנהל הנתבעת כי לשיטתו הוא חייב שישית מסכום החשבונית ובהתאם לפס"ד חלקי שניתן, שילמה הנתבעת ע"ח החוב, סך של 10,616 ש"ח, כולל מע"מ.

3.         המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בכיתוב שהוסיף מנהל הנתבעת בהסכם בסעיף ב' המתייחס לבונוס שיינתן ורשם: "כנהוג בשנים הקודמות".

            הנתבעת מפרשת רישום זה כמתן אפשרות לפרסום עד 1,200 אינץ' לשנה, על בסיס מקום פנוי ללא כל תוספת תשלום, וזאת בנוסף לבונוסים הרשומים בהסכם כי כך נהגו הצדדים במשך 8 השנים האחרונות.

            בעצם גירסתה של הנתבעת יש סתירה פנימית, כאשר לשיטתה, הבונוס של 1,200 אינץ', מותנה במקום פנוי בלוח לפרסום ולא פרסום של 1,200 אינץ', בכל מקרה וללא תנאי.

            התובעת טוענת מנגד, בעדותה של גב' גילה נחום, אשר היתה בקשר עסקי עם הנתבעת כי הכיתוב מתייחס לסעיף ב' הבונוסים וכי בשנים קודמות, לא היתה התחייבות ליתן לנתבעת שטח פרסום מוסכם של 1,200 אינץ' או כל שטח אחר, אלא מתן פרסום בתור בונוס כאשר היה מקום במודעות הפרסום, כפי שהתובעת נוהגת עם לקוחותיה, או אלה שרוצה לשמור אצלה.

            עוד הוסיפה העדה וסיפרה כי מנהל הנתבעת נהג להתקשר אליה בימי חמישי באופן קבוע ומטריד כדי לקבל את בונוס מודעות הפרסום וככל שהיה מקום פנוי, היתה מאשרת לפרסם, מבלי שהיתה מחוייבת כלפי הנתבעת לשטח פרסום קבוע ומוסכם, כטענתה.

4.         בעדותו של מנהל הנתבעת, יש שנוי חזית מהותי כאשר טען כי ההתחייבות לא היתה לשטח של 1,200 אינץ' אלא לשטח של 1,481 אינץ', כפי שפורסם בשנת 2003.

            טענה זו אינה מתיישבת עם גירסתה של הנתבעת ועם כתב הגנתה והועלתה כאשר נטען כי זהו היקף הפרסום של שנת 2003, לפי קלסר פרסומים שהיה ברשותו של העד, שלא צירף לתצהירו ולא היווה חלק מעדותו והיקף הפרסומים כלל לא אושר ע"י העדה.

5.         ככלל נטל השכנוע מוטל על התובע עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". ולכן על התובע הנטל להוכיח את עילת התביעה, והוא הנושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. מאידך, על הנתבע הנטל להוכיח את טענות הגנתו.

מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע באשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.

            על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את ביהמ"ש בגרסתו ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו.