פסק-דין בתיק א 346/04

פתח דבר

1.         בפניי תביעה שהגישה התובעת (להלן: "בלה") נגד הנתבעים, ובה עתרה להצהיר כי הינה בעלת הזכויות בדירה הנמצאת ברחוב 652/4 אילת (להלן: "הדירה"). התביעה הוגשה כנגד בעלה של בלה, הנתבע מס' 1 (להלן: "עמיחי"), וכנגד שניים מנושיו של עמיחי שהטילו עיקולים על זכויותיו בדירה. מדובר בזכויות הרשומות בספרי חברת "עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן: "עמידר") אשר טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

            ואלו עיקרי העובדות הרלוונטיות.

2.         בין עמיחי לבין הנתבע 3 (להלן: "בנק מרכנתיל") התנהלו הליכים משפטיים בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א 4616/96 שנדון בפניי בעת שכיהנתי כשופט בבית משפט השלום. במסגרת הליכים אלו תבע עמיחי את בנק מרכנתיל לתשלום כספים שהופקדו על-ידיו בחשבון הבנק  ולא הושבו מחד, ואילו בנק מרכנתיל מצדו תבע מעמיחי לשלם לו חובות שנצברו בחשבון.

3.         ביום 23.11.2001 ניתן פסק דין בתביעה הנ"ל, ובו קיבלתי את תביעתו של עמיחי נגד בנק מרכנתיל, ודחיתי את תביעת הבנק. על-פי פסק הדין חויב הבנק לשלם לעמיחי סך של 487,150 ש"ח (נכון ליום 24.11.1997). על פסק הדין הגיש בנק מרכנתיל ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2052/02). בד בבד עם הגשת הערעור עתר בנק מרכנתיל למתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין (בש"א 22848/01). במהלך הדיונים בבקשה זו הצהיר עמיחי כי בבעלותו מספר נכסים, ובין היתר הצהיר כי הינו בעל זכויות בדירה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 5.3.2002 והודעת בא כוחו של עמיחי מיום 14.3.2002). עמיחי אף טרח והמציא לבית המשפט אישור כי זכויותיו בדירה נקיות מכל שיעבוד או זכויות צד ג', ובין היתר המציא אישור של בנק לאומי למשכנתאות בע"מ כי ההלוואה שנטל מהבנק ושלהבטחתה נרשם שיעבוד על הזכויות, סולקה.

4.         לאחר שהתברר כי לא ניתן להגיע להסכמה בבקשה לעיכוב ביצוע, החלטתי, ביום  19.3.02, כי בכפוף להטלת עיקול על זכויות קרביץ בדירה תידחה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 21.5.2002 נרשם בספרי חברת עמידר העיקול על זכויותיו של עמיחי בדירה, והבנק שילם לעמיחי את החוב הפסוק.

5.         הערעור שהגיש בנק מרכנתיל לבית המשפט המחוזי בע"א 2052/02 התקבל באופן חלקי. בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את הקביעה כי יש לדחות תביעת הבנק כנגד עמיחי, אך קיבל את טענת הבנק לפיה אינו חייב לעמיחי בפיצוי. התוצאה על-פי פסק הדין בערעור הייתה כי על עמיחי להשיב לבנק את כל התשלומים שקיבל על-פי פסק הדין בבית משפט השלום. חוב זה עומד, לטענת בנק מרכנתיל, על סך 1,042,288 ש"ח (נכון ליום 19.1.05 ).

6.         עמיחי לא השיב את הסך הנ"ל לבנק מרכנתיל, והבנק נקט כנגדו הליכי הוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 4-04-10233-02. במסגרת הליכים אלו ביקש בנק מרכנתיל לממש את העיקול שהוטל על זכויות עמיחי בדירה, ועל-פי בקשתו מונתה עו"ד גלית סלומונוב-פוגל ככונסת נכסים על הזכויות בדירה.

7.         ביום 17.2.2003 פנתה בלה לבא כוח הבנק (ת/4) וטענה כי הזכויות בדירה הועברו אליה על-פי הסכם יחסי ממון שנערך בינה לבין עמיחי. הסכם יחסי ממון זה אושר, על-פי הנטען, בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק מ"א 1232/96 (החלטות מיום 25.6.1996 ו-11.12.1996). הואיל והבנק עמד על זכותו לממש את העיקול, הגישה בלה את התביעה בתיק הנוכחי.

8.         מלכתחילה הוגשה התביעה על-ידי בלה ושני ילדיה לבית המשפט השלום בחיפה (ת"א 15207/03). על-פי בקשתה של בלה הועבר הדיון לבית המשפט המחוזי בשל טענת היעדר סמכות עניינית. כתב התביעה המקורי התייחס גם לזכויות במיטלטלין המצויים בדירה ברחוב תל-מאנה. טענה זו נזנחה לחלוטין, ולא הובאו לגביה כל ראיות. לפיכך אין מקום לפסק דין הצהרתי כלשהו בנוגע למיטלטלין אלו.

עיקרי המחלוקות

9.         התובעת מבססת תביעתה על הסכם יחסי הממון שנכרת בינה לבין עמיחי. לטענתה, היא נישאה לעמיחי ביום 4.8.1975. לבני הזוג נולדו 3 ילדים. תחילה גרו בני הזוג באילת, ולאחר מכן עברו לגור בחיפה.

10.          על-פי הנטען, בשנת 1995 אירע משבר בחיי הנישואין של בני הזוג קרביץ, וביום 1.1.1995 ערכו בני הזוג הסכם להסדרת יחסי ממון ביניהם (להלן: "ההסכם"). בהסכם מצהירים בני הזוג כי נקלעו למשבר בחיי הנישואין, ולכן מבקשים הם להסדיר את יחסי הממון ביניהם. ההסכם מתייחס לנושאים שונים, כמו החזקת הילדים, תשלום מזונות וחלוקת הרכוש. בהסכם אין כל אזכור של הדירה באילת.

            ביום 25.6.1996 אישר בית המשפט את ההסכם כהסכם ממון על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. ביום 10.12.1996 הושג הסכם נוסף בין הצדדים, שכונה "תוספת להסכם ממון מיום 1/1/95" (להלן: "התוספת"), וגם תוספת זו הובאה לאישור בית המשפט. בית המשפט המחוזי אישר גם את התוספת הנ"ל, ולמעשה קבע כי ההסכם והתוספת יאושרו יחדיו כהסדר ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (תיק מ"א 1232/96).

            בתוספת נקבע בסעיף 3 כדלקמן:

" הדירה באילת

א.         הבעל מצהיר כי לו זכות חכירה לדורות של דירה המצוייה באילתבשכונת אילת מבנה 652א' יחידה מס' 4 רחוב מס' 49/4 הידועה כחלק מחלקה (להלן: 'הבית') ואשר הזכויות בה נרכשו בחוזה עם חברת שכון ופתוח לישראל בע"מ ופנק הזכויות מתנהל בחברת עמידר בע"מ.

ב.         הבעל מצהיר ומסכים כי כלל זכויותיו בדירה יועברו לבעלותה הבלעדית של האישה ולשם כך יחתום הבעל על יפוי כח בלתי חוזר ויחתום על כל מסמך הנדרש לביצוע העברת הזכויות לאשה".

11.        התובעת לא עשתה מאום כדי לרשום את הזכויות על-פי הסכם הממון על שמה בספרי עמידר. לטענתה, טיפל בהסכם עו"ד א' ארנון, והיא סמכה עליו כי ידאג לרישום. מכל מקום, לעמידר לא הוגשה כל בקשה להעברת הזכויות על שמה של התובעת.

12.        עוד יצוין כי התובעת פתחה ביום 10.10.1996 תיק גירושין בבית הדין הרבני בחיפה (ת/2). עם זאת לא ננקטו כל הליכים נוספים, ובני הזוג קרביץ נותרו נשואים גם היום (למעלה מ-9 שנים לאחר פתיחת התיק).

13.        בתביעה ובטיעוניה טוענת התובעת כי על-פי הדין, ובמיוחד מכוח פסיקת בית המשפט בע"א 189/97, בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב, פ"ד נ(5) 199, גוברות זכויותיה הבלתי רשומות, מכוחו של הסכם יחסי הממון, על זכותם של הנושים שהטילו עיקול על זכויותיו של עמיחי בדירה.