פסק-דין בתיק א 34143/04

מבוא

1.         התביעה שלפנינו היא תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף. התובעת, ילידת 8.12.35, התארחה יחד עם בני משפחתה בבית מלון "מצפה הימים" (להלן: "המלון"). הנתבע 1 הוא מנהלו של המלון. הנתבעת 2 היא החברה המבטחת. ביום 8.9.02, עלתה התובעת מחדר האוכל לקומה השלישית שם השתכנה במהלך חופשתה, ביחד עם חלק מבני משפחתה, וליתר דיוק עם בעלה וחתנה, ובעודה הולכת במסדרון נתקלה קדמת כף רגלה הימנית במרצפת בולטת, וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה, כך לגירסתה.

המחלוקת

2.         התובעת טוענת כי האירוע נגרם בשל רשלנות המלון, אשר הפר את חובת הזהירות כלפיה, בהיותה אורחת בו. הטענה שמועלית לעניין זה היא, שניתן היה למנוע את אירוע התאונה ואת הפגיעה בתובעת על ידי תיקון בליטת המרצפת, בטרם אירע המקרה - דבר אשר אכן בוצע לאחר קרות האירוע.

4.         המלון, מצידו, טוען כי לא מתקיים קשר סיבתי כנדרש, בין הטענות המיוחסות לו לבין הנזק הנטען על ידי התובעת, וכי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה - הוא הוכחת אחריות המלון למקרה. כן נחלקו הצדדים בשאלת הנזק.

רשלנות

5.         שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. לא מעט נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).

            ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מפעיל בית מלון המנהל והמעניק שירותי לינה, הסעדה והפעלה כלפי הקבוצה אליה משתייכת התובעת, היינו - כלפי הלקוחות נופשי המקום; שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" ( שם, בעמ' 126).

הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בענייננו יש לשאול האם יש בבליטה של אותה מרצפת כדי להקים את חובת הזהירות הקונקרטית בין המלון לתובעת. 

6.         בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד  32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...". 

7.         נפנה גם לע"א (מחוזי ירושלים) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן, דינים מחוזי, לב (1) 651 (1998): "... המערערת נפלה כשהלכה באחד מרחובות רמת - גן. הנפילה נגרמה לטענתה מבליטה שהיתה במדרכה... רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך ש... מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך. בענייננו היה מדובר ב"אי-יושר" של כמחצית עוביה של מרצפת, ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה על ש"אי-יושר" זה לא תוקן. לחילופין ואפילו יש מידה של רשלנות ב"אי-יושר" זה, הרי הרשלנות התורמת של המערערת באי תשומת לב לנעשה תדירות בדרכים, היא תרומה של %.100 לא הובאו בפני בית המשפט ראיות על עלות צפויה של השגחה, איתור ותיקון זוטי פגעים מהסוג שמדובר בו, ואולם איננו סבורים שנחטא לידיעה השיפוטית של בית משפט אם נאמר שמדובר בעלויות עתק, שספק אם הצבור היה שמח לממנן. נקל לשער את צוות המשוטטים ברחובות לצורך מדידה על עשרה או עשרים מילימטרים של "גלי" עליה או ירידה בכבישים מזופתים, או הפרשי גובה כאלו ברחובות מרוצפים, או כל סדק המצוי דרך קבע בכבישי ומדרכות אספלט. עוד יותר נקל לשער את עלויות עשרות קבוצות הפועלים שיטפלו מעשה יום יום (אם לא רגע רגע) בזוטות כאלו. כאמור הדרכים והכבישים נועדו למעבר ואינם זירה ליישום של מודלים גיאומטרים שאין בהם כל רבב".

8.         לצד זאת, אין חולק כי מחזיק במקרקעין אחראי לבטיחות העוברים בהם. ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (פס"ד מיום 13.12.05, לא פורסם), שם נקבע: "אכן, לא כל פגם במדרכה מטיל אחריות על הרשות המקומית, ולא אחת נפסק שמדרכות אינן יכולות להיות שלמות וחלקות, וטבעי כי מדי פעם תהיינה בהן מהמורות. עם זאת, בענייננו חוברים שני נימוקים לכך שאל הרשות המקומית עבר הנטל לשכנע שהיא נקטה באמצעים הסבירים: האחד, טיב הליקוי במדרכה כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו בתיק בית משפט השלום ובפנינו. אין המדובר בחריץ צר כפי המתואר בפסק הדין, אלא בשקע במרצפות ממש, המשתרע על פני מספר אריחים. גם אם הליקוי הוא גבולי מהבחינה הזו, הרי בא הנימוק השני שהוא עדות המערערת בעמ' 8 לפרוטוקול, שם היא אומרת כי במקום האירוע היו פגמים קודמים שתוקנו והליקוי חזר על-כנו. באחד המקרים אפילו הבחינה המערערת באישה מבוגרת שנפלה במקום... יש בעדות זו כדי להצביע על-כך שהרשות המקומית הייתה צריכה להיות מודעת לפגמים במדרכה במקום, ומכאן שעליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים.... כידוע, הרשות המקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר, ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לבקר קיומם של פגמים כאמור ולתקנם. בענייננו לא הוכח דבר. לא הוכח שהמשיבה מס' 1 מחזיקה צוותים בהיקף סביר כדי לאתר ליקויים כאלה ברשות הרבים ולתקנם, ואף לא הוכח שנעשות ביקורות תקופתיות הנדרשות בנסיבות אלו".  כן ראו ע"א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, פ"מ תשס"ב (2) 97, 106 (2002), שם נקבע, בדעת רוב אמנם, כי: "מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו".

9.         אכן, סיווגו של אירוע התקלות ונפילה כאירוע הגורר אחריות תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע, וגובהו או עומקו של המכשול שבגינו אירעה הנפילה; האם מדובר ב"דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה", או שמא מדובר ב"מכשלה מהותית". יש להעיר ולהוסיף עוד, כי במקרים רבים קובעת הפסיקה אשם תורם משמעותי במקרה של נפילה. בהקשר זה, של אשם תורם, נוצר לעיתים פרדוכס מסוים, שהרי אם מדובר במכשול זניח, כמעט בלתי נראה, ייתכן שכלל לא יוכרז כמפגע, אך אם מדובר במכשלה מהותית, כך גוברת לעיתים מידת האשם התורם, כאשר ניתן היה להבחין בה. דוגמא לכך ניתן למצוא בע"א 5421/03 אבו גוש נ' עירית ירושלים, טרם פורסם; ניתן ביום 29.11.06; המערער מעד על מדרכה פגומה בגן ציבורי ונחבל. בית המשפט המחוזי קבע את אחריות העיריה בשל אי תיקון הפגם, אך הטיל אשם תורם של 60%, דווקא בגלל שדובר שם בפגם בולט ונראה לעין. בית המשפט העליון לא התערב בחלוקה זו.

מן הכלל אל הפרט

10.       כאמור, המדובר במסדרון בתוך המלון, אחד מני רבים, שייתכן שהתובעת לא פסעה בו עובר ליום הנפילה. כפי שהעידה: ש. בתצהירך כתבת שזה היה ביום האחרון. עברת בדרך הזו בפעם הראשונה? ת. היינו סה"כ שלושה ימים במלון ומהיציאה מהחדר ניתן היה לצאת משני כיוונים אבל היה נוח לצאת לצד ימין. אבל ביום האחרון רציתי שחתני יעזור לי עם המזוודות כי רצינו לצאת הביתה לפני הילדים, שאני חושבת שנשארו עוד יום ופנינו ועברנו במסלול אל החדר שלהם..." (פרוטוקול עמ' 23).

            חיזוק לאמור ניתן אף למצוא בדברי חתנה של התובעת במהלך חקירתו: "ש. כמה פעמים עשיתם את הדרך הזו מהחדר לחדר האוכל? ת. עשינו את זה בדרך אחרת. בדרך הזו לא הלכנו. אנחנו מדברים על מקרה שקרה ב-2002 ואדם סביר לא יוכל לזכור כמה פעמים הלך מפה לפה. לא יכול לזכור כמה פעמים עברנו במסדרון הזה..." (פרוטוקול עמ' 18), וכמו גם בעל התובעת, שהעיד בפניי: "ש. כמה ימים התארחתם במלון הזה? ת. 4 ימים. ש. איך זה קרה? מאיפה באתם? יצאנו מחדר האוכל אחרי ארוחת הבוקר, עלינו לחדרנו בקומה השלישית ועברנו במעבר שלא תמיד עברנו בו. המעבר השני הוא בין שני חדרי הילדים. ש. בפרוזדור הזה לא עברתם אף פעם? ת. יכול להיות... ש. איך באתם ביום המקרה? ת. משרטט. באנו מכיוון המעלית, שנמצאת כאן (העד מצביע על איזור שנמצא בתחתית הדף). ירדנו במעלית והלכנו בכיוון הזה לא כבימים הקודמים לחדר שלנו. זה המעבר אין לי מקום לשרטט" (פרוטוקול עמ' 19).

            אין טענה כי המלון לוקה באינספור ליקויים בטיחותיים, האורבים לאורחים על כל צעד ושעל. התובעת ובני משפחתה התהלכו בבטחה במלון ולא ניזוקו במשך מספר ימים, עלו וירדו לחדר האוכל מספר פעמים ביום, ופסעו על פני רצפת המלון אינספור פעמים, ללא אף תקלה או נזק, ייתכן אף באותו מסדרון עצמו. תיאור האירוע אינו נקי מספקות; בחדר המיון מתארת התובעת כי "עיקמה" את רגלה הימנית ונפלה; לא ברור בדיוק אם מדובר במנגנון של עיקום הרגל הצידה, כפי שניתן להבין, או ב"התנגשות חזיתית" של קצה הנעל בבליטה במרצפת. חוות הדעת הרפואיות מתארות שבר בבסיס עצם המסרק החמישית מימין, אך מנגנון הפגיעה לא ברור. העדים, בעלה וחתנה, לא יכולים להצביע על המיקום המדויק של הנפילה ועל סיבתה; למעשה, הם הסיקו בדיעבד שאותה אי-סדירות במרצפות באותו אזור הביאה לנפילה. התובעת עצמה לא התלוננה על המרצפות ולא תלתה בהן את נפילתה ביום המקרה, אלא רק בחלוף זמן. גם אם אקבל את טענת התובעת כי חרטום כף רגלה פגעה בבליטת המרצפת וכתוצאה מכך נפלה, לא הוכחה אחריות בנזיקין. התובעת לא הציגה חוו"ד מהנדס מומחה; למעשה, אין כל נתון בדבר גובה הבליטה. עיון בצילומים שצרפה התובעת, אין בו כדי לסייע; ניתן אמנם להבחין בבליטה מסוימת, אך לא הייתי מסווג אותה כ"מכשלה מהותית", הגם שמדובר ברצפת מלון ולא במדרכה ברחוב. המקרה הנדון מזכיר את שנקבע בתובענה בה טענה התובעת כי החליקה על פני שקית ניילון: "למעלה מן הצורך נוסיף כי גם אם הייתה המערערת מוכיחה שאכן נמצאה שקית ניילון במקום, ושנפילתה נגרמה כתוצאה מקיומה של אותה שקית, לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה שקיימת רשלנות של השק"ם במקרה הנדון. עדיין היה צורך בבדיקה עובדתית ומשפטית של השאלה האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן, בהתחשב במהות המקום בו נפלה המערערת, באמצעי הזהירות המקובלים בו ובעובדה שהמערערת עובדת שם ובהשלכות עובדה זו" (ע"א 03 / 1644 שלום נ' השקם בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (33) 379], עמוד 4). עצם העובדה שהמלון ביצע תיקון באותו מסדרון אינה מלמדת בהכרח על ליקוי בלתי סביר קודם לכן. 

11.       הגעתי לכלל מסקנה, כי מדובר לכל היותר ב"דבר רגיל כגון בליטה קטנה" ולא ב"מכשלה מהותית".

סוף דבר

12.       התביעה נדחית.

            בנסיבות העניין (גילה של התובעת, נזק הגוף שנגרם לה, הבאת עניין לגיטימי לבירור) לא אחייבה בהוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום כ"ב בניסן, תשס"ז (10 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.