פסק-דין בתיק א 3397/02

ביום 6.5.02, הגישה התובעת נגד הנתבעת תובענה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין .

 על פי כתב התביעה זכתה התובעת, במגרש מס' 23 במתחם רמב"ם בבאר שבע (להלן:"המגרש") , ובעקבות  זכייתה זו נחתם בינה לבין עיריית ב"ש , ביום 15.1.02, הסכם רכישה לפיו, רכשה התובעת הזכויות במגרש.

לטענת התובעת כמפורט בכתב טענותיה, הנתבעת השתלטה על המגרש, ביצעה בשטחו חפירות לעומק רב ביותר, אף ללא תמיכות מתאימות, תוך יצירת סכון בטיחותי ואף התקינה בו גדרות, נתלו שלטים ונוצקה רצפת בטון.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי פנתה לנתבעת במישרין ואף באמצעות  הגורמים המוסמכים בעיריית ב"ש, אשר עמה נחתם הסכם הרכישה, אלא שלא היה בפניות  אלה כדי להביא הנתבעת לכדי פינוי המגרש ומילוי החפירות שביצעה בו.

לכתב התביעה צורפו כנספחים העתקים מאותן פניות.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ב- 8.6.02 במסגרתו,בחרה להכחיש טענות התובעת תוך הדגשה, כי הינה מחזיקה אך ורק בשטח מגרש מס' 83, שאותו רכשה עוד במהלך 1996.

כיוון שאין חולק, כי מגרש מס' 83 שבבעלות הנתבעת ממוקם וגובל עם חלקו הדרומי של מגרש 23 הוא המגרש שרכשה התובעת,ומאחר ואף החברה הכלכלית לפתוח באר שבע (להלן:"החברה הכלכלית"),אישרה  והצהירה,  כי הנתבעת פלשה למגרש התובעת (ראה האמור במכתבה של הגב' ל. גנות מנהלת פרוייקטים נספח ה' לכתב התביעה) כי אז ברור ונעלה  מכל ספק, כי  הכחשותיה הסתמיות של הנתבעת,כאמור בכתב הגנתה, מעבר להיותן חסרות בסיס, הינן אף בבחינת אמירת "אי אמת".

שלא לדבר על כך שהאמור בכתב ההגנה אינו עולה בקנה אחד , זאת בלשון המעטה,עם טענות הנתבעת כפי שמצאו ביטויין בתצהירו של מר יוסי ברכה - מנכ"ל הנתבעת שהוגש לביהמ"ש ביום 8.2.04.

בתצהירו מאזכר לראשונה מנכ"ל הנתבעת קיומו של פסק דין שניתן ביום 12.3.02, ועל פיו חוייבה הנתבעת לפנות את מגרש מס' 23, במתחם רמב"ם, הוא מגרשה של התובעת, זאת לבקשת החברה הכלכלית (להלן:"פסק הדין").

מנכ"ל הנתבעת מודה בתצהירו, כי בעקבות פסק הדין פעלה הנתבעת לפינוי המגרש ומסירתו כנדרש לידי התובעת.

בתצהירו נמנע מנכ"ל הנתבעת מלציין מועד הפינוי בפועל אך דוקא משטרח  הוא לציין ולהדגיש כי הנתבעת נאלצה לשלם לחברה הכלכלית את הוצאות הפינוי, מתחייבת המסקנה, כי  גם לאחר מתן פסק הדין לא הזדרזה הנתבעת  לפנות המגרש, שאם לא כן, מדוע הוצרכה החברה הכלכלית לנקוט הליכי הוצאה לפועל, לשם מימוש וביצוע פסק הדין?!

מסקנה זו אף מתבקשת לנוכח מכתבו של ב"כ חברה הכלכלית מיום 8.1.03 המאשר, כי החברה הכלכלית היא שנאלצה לפנות את מגרש מס' 23, על מנת למסרו לקבלן שזכה בו, קרי התובעת ועקב כך, נדרשה הנתבעת לשלם עלות הפינוי.

אלא, שבכך לא סגי, שכן בדיון אשר התקיים בפני ביום 9.3.04, עתרה הנתבעת לקבלת ארכת זמן נוספת לשם השבת מצבו של המגרש לקדמותו, כאשר הלכה למעשה, הודתה הנתבעת ולו במשתמע כי החפירות שבוצעו במגרש טרם מולאו, או לא מולאו כדבעי.

אכן ניתנה בידי הנתבעת הארכה המבוקשת ובדיון נוסף שהתקיים בפני ביום 18.11.04, השתמע כי התובעת אינה מבקשת עוד לקבל הסעד של סילוק יד כנגד הנתבעת וכי בשלב זה, מייחדת התובעת דבריה לחיוב הנתבעת בהוצאותיה בגין ההליך שהתובעת הוצרכה לנקוט.

אם מצאתי לנכון להאריך בדיבורי אודות העולה מכתבי  טענותיה של הנתבעת, לא נועד הדבר אלא על מנת להדגיש את ההיתממות הרבה העולה מסכומיה של הנתבעת  ובעיקר, את חוסר תום הלב מצידה  בבקשתה, לדחות תביעת התובעת מחד ומאידך, להטיל על התובעת לשלם לה הוצאות.

גם אם תימצא לומר, כי בראשית שנת 2003 פונה המגרש ונמסר לתובעת, אין בכך כדי לפטור הנתבעת מאחריות, ולו בהתחשב בכך שהפינוי לא נעשה מיוזמתה של הנתבעת, אלא בוצע בעקבות הליכי פינוי שנקטה החברה הכלכלית נגד הנתבעת.

שלא לדבר על כך, כי הנתבעת הודתה ולו בחצי פה, כי גם לאחר שפונה המגרש, טרם פעלה למילוי החפירות שיצרה.

אם לא תאמר כן, מדוע עתרה הנתבעת לביהמ"ש לקבלת ארכת זמן נוספת לשם כך?!

בנותני דעתי לכך, שהתובעת זכתה במגרש בראשית 1/02, ומיד ובסמוך לאחר מכן, ניסתה בדרכי שלום לגרום לנתבעת לסלק ידה מהמגרש, הגשת התביעה על ידה בראשית חודש 5/02, אין בה משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט וכל שכן, שאין בה משום התנהגות קנטרנית או טורדנית, כנטען על ידי הנתבעת.