פסק-דין בתיק א 3365/98

פתח דבר

1.         זאת תביעתו של בנק אוצר החייל (להלן, "התובע" או "הבנק") נגד שרה גבאי ועליזה לוי (להלן "הנתבעות") בסך 121,000 ש"ח, לפי כתב התביעה המתוקן, שהוגש על פי הרשות שניתנה (בהחלטת כב' השופטת בהט מיום 31.12.02) (כתב התביעה המתוקן עצמו אינו נושא חותמת "נתקבל" ותאריך). כתב התביעה המתוקן מגולל פרשה, לפיה בחודש ספטמבר 1994 הבנק נתן לנתבעים 1 ו-2 הלוואה בסך 60,000 ש"ח לפרעון במשך 5 שנים (להלן, "ההלוואה הראשונה"). אין חולק, כי, בין היתר, הנתבעות 4 ו-5 ערבו להלוואה זו. גם אין חולק, כי בעקבות פיגורים בפרעון ההלוואה הראשונה בחודש מאי 1996 נתן הבנק לנתבעים 1 ו-2 הלוואה נוספת בסך 68,000 ש"ח לפרעון במשך 10 שנים (להלן, "ההלוואה השניה"). מוסכם בין בעלי הדין, שהנתבעות 4 ו-5 לא חתמו על ערבות נוספת להלוואה השניה. לדידי  הבנק, לא שוחררו הנתבעות מערבותן המקורית, (להלוואה הראשונה), וערבות זו חלה לגבי ההלוואה השניה, שאינה אלא הלוואת הסדר, אשר מבצעת פריסה של החוב, שנצטבר בגין ההלוואה הראשונה, לה הן ערבו.

2. טענות מספר בפי הנתבעות: ראשית, לטענתן, הבנק (באמצעות פקידה בשם זהבית) הציג בפניהן בטרם הוחתמו על כתב הערבות בשנת 1994, שתינתן הלוואה לציון גבאי (הנתבע

1) תוך מתן בטוחות, שהן שיעבוד הבית (אשר ציון תכנן לבנות על המגרש, שירכוש באמצעות ההלוואה) ומישכון רכבו מסוג מזדה מדגם 1993. אלמלא מצג זה, כך נטען, לא היו הנתבעות חותמות כערבות. גם נטען, שהימנעות הבנק להשיג בטוחות אלו להלוואה נעשתה ברשלנות.

שנית, נטען, כי הנתבעות לא חתמו כערבות להלוואה השניה, וכי ההלוואה השניה פרעה את ההלוואה הראשונה, אשר רק לה ערבו הנתבעות.

שלישית, הנתבעות טוענות, שהבנק הפר את חובת הנאמנות כלפיהן, את חובתו לנהוג כלפיהן בתום לב ואת חובתו על פי חוק הבנקאית (שירות ללקוחות), תשמ"א - 1981 ובהמשך על פי סעיף 26 (א) לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 , כשלא דיווח להן על הפיגורים של ציון גבאי בפרעון ההלוואה הראשונה. לגרסת הנתבעות, הן למדו לראשונה על הפיגורים הללו בפרעון ההלוואה הראשונה ועל עצם מתן ההלוואה השניה בעת הגשת התביעה הנידונה נגדן בשנת 1998. נטען, שאילולא הפר הבנק את חובותיו אלו, עוד יכלו הנתבעות להביא לפרעון ההלוואה הראשונה על ידי ציון גבאי תוך מכירת ביתו ורכבו. ואולם, עד אשר נודע להן על הפיגור בפרעון ההלוואה, כבר ירד ציון גבאי מנכסיו. נטען, שבנסיבות אלו הערבות פטורות מערבותן.

הטענה המקדמית

3. בסיכומי הנתבעות נטענה טענת סף, לאמור, שיש למחוק את התביעה דנא משהוגשה בטרם עת. כל כך למה? לפי הטענה, על פי חוק הערבות, כפי שתוקן בשנת 1992, כל אחת מן הערבות ערבה לחוב של החייבים העיקרים, ה"ה ציון ומרגלית גבאי, בערבות של ערב יחיד או בהתאם למינוח בחוק הערבות, כפי שתוקן בשנת 1997, בערבות של ערב מוגן (ודוק: התביעה הנידונה הוגשה בשנת 1998). עיקר התיקון לחוק הערבות משנת 1992, כפי שנשתמר בתיקון לשנת 1997, הוא בסעיף 27 לחוק בניסוחו דהיום הקובע:

"27. (א) לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

            (1)        ניתן פסק דין נגד החייב;

(2)                 יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב,

ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתא על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים והכל כשהם סבירים בנסיבות העניין".

לפי בא כוחן המלומד של הנתבעות, מרשותיו הינן בגדר "ערבות מוגנות", ומכאן לא היה מקום להגיש את התביעה הנוכחית נגדן בטרם הוגשה תביעת הבנק נגד החייבים העקריים ובטרם ניתן אישורו של ראש ההוצאה לפועל, שמוצו הליכי ההוצאה לפועל הסבירים בנסיבות העניין כנגד החייבים העיקריים.

4.         המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת תחולת סעיף 27 (א) הנ"ל לחוק הערבות במקרה
דנן. השאלה מתמקדת בפרשנות הגדרת המונח "ערב מוגן" בפרק ב' לחוק הערבות, שהרי חובת הנושה לתבוע קודם את החייב העיקרי ולקבל את אישורו של ראש ההוצאה לפועל בטרם יתבע את הערב מותנית בהיות הערב "ערב מוגן".

            מהו "ערב מוגן"? בחלק הרלוונטי לסעף 19 לחוק הערבות (בנוסחו לאחר התיקון משנת 1997, ושוב התביעה הנידונה הוגשה בשנת 1998) נקבע:

"19. בפרק זה ..."ערב מוגן - אחד מאלה:

(1)     ...

(2)     ערב יחיד (המוגדר לענייננו כמי שאינו תאגיד, או מי שאינו בן זוגו או שותפו של החייב העיקרי - ג'ט"ל), שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 500,000 שקלים חדשים, ובלבד שהחיוב נועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב, ילדיו הבגירים או הוריו". 

5.         במקרה שלנו, אין חולק, כי ה"ה ציון ומרגלית גבאי נטלו את ההלוואה הראשונה בסך 60,000 ש"ח, לה ערבו הנתבעות בשנת 1994, כדי לרכוש מגרש לצרכי בניית בית בפרוייקט "בנה ביתך". השאלה היא, האם יש לפרש את המונח "דירה" בסעיף 19 לחוק הערבות באופן, שיכלול את המגרש, עליו נבנתה דירת המגורים של החייב העיקרי (גם אין חולק, שבסופו של יום ה"ה גבאי בנו את ביתם על המגרש, שנרכש באמצעות ההלוואה הראשונה). הרי, אם המונח "דירה, המיועדת למגורי החייב" רחב דיו, כדי לכלול את המגרש,  שנועד לבניית דירת המגורים של החייב, הנתבעות, שערבו להלוואה לשם רכישת החייב את המגרש, תהיינה ערבות מוגנות. בתור שכאלה התנאים המוקדמים להגשת התביעה נגדן הם תביעת החייבים העיקריים קודם וקבלת אישורו של ראש ההוצאה לפועל בטרם תוגש התביעה נגד הערבות המוגנות.

פרשנות בעלי הדין