פסק-דין בתיק א 33507/03

1.         בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש אשר ארעו לרכב התובעת 1 (להלן: "התובעת"), המבוטח בתובעת 2 (להלן: "חברת הביטוח") בעקבות תאונת דרכים מיום 31.10.02 ;

            בעת התאונה נהג ברכב התובעת בעלה, מר אפרים ויזל (להלן: "אפרים").

2.         לטענת אפרים, נסע הוא בכביש המוביל לכיוון קריית ארבע, כאשר בסמוך למחסום טרקומייה (להלן: "המחסום"), הגיח ממולו בנתיב הנגדי הנתבע, סטה למסלולו ופגע ברכב המבוטח, בצידו הימני.

            בעקבות הנזקים שנגרמו לרכב הוכרז הרכב "כאובדן גמור" וחברת הביטוח פיצתה את התובעת בסך של 9,039 ש"ח.

            התובעת נשאה בהשתתפות עצמית בסך 1,873 ש"ח. סכומים אלה, ביחד עם שכר טרחת השמאי בסך 404 ש"ח, הם הנתבעים במסגרת התביעה שבפני.

3.         לטענת הנתבע, התאונה התרחשה בכביש שלפני המחסום, כשרכבו עומד בשולי הכביש, עם אורות מהבהבים. לטענתו, רכב התובעת הגיח מאחור במהירות מופרזת, לא הבחין ברכב הנתבע ופגע בו.

4.         ביום 23.1.06 הופיעו בפני אפרים והנתבע. אפרים לא הביא לעדות את אשתו, אשר היתה עמו ברכב בעת התאונה ; הנתבע הביא עמו לעדות את בנו אשר היה עמו ברכב בעת התאונה, אולם ב"כ התובעת ויתר על חקירתו. בין שאר המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, הוגשה הודעת אפרים לחברת הביטוח (ת/1) ; תמונות הנזק ברכבו (ת/2) ; ומסמך אשר נכתב על ידי איש בטחון מהמחסום בסמוך לאחר התאונה (צורף כנספח 7 לכתב התביעה, יכונה להלן: "ההודאה").

5.         בתום הדיון התרתי לנתבע להציג לתיק בית המשפט אישור מטעם הגורמים המוסמכים במדינת ישראל לפיו בעת התאונה נאסר על הנתבע להכנס לשטחים מסיבות ביטחוניות. אישור זה התבקש בתמיכה לטענות הנתבע כפי שעלו בדיון ולפיהם הוא המתין בשולי הדרך לאשתו וילדיו אשר אמורים היו להגיע למחסום.

            ביום 16.3.06 צורף מכתב מעת המנהלה הביטחונית לסיוע (שלתוכנו אדרש בהמשך), ולפיכך יש מקום ליתן פסק דין על סמך החומר שבפני.

ההכרעה  :

6.         לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים אשר הוצגו בפני, קובעת אני כי נטל ההוכחה לא הורם במקרה הנדון ולכן דין התביעה להידחות, אנמק קביעתי זו.

7.         נסיבות התאונה שנויות במחלוקת בין הצדדים : בעוד שאפרים טוען כי התאונה היתה תוך כדי נסיעה של שני כלי הרכב, בנתיבים נגדיים, טוען הנתבע כי עמד בשולי הדרך באותו נתיב בו נסע אפרים, וזה האחרון פגע בו מאחור.

            לפנינו, אם כך, גרסאות סותרות.

8.         הנתבע הביא לעדות את בנו אשר היה עמו ברכב ואילו אפרים לא הביא לעדות את אשתו. הימנעות מהבאת עד שבשליטת צד מקימה חזקה כי עדות זו היתה פועלת לרעתו, וראה בעניין זה י. קדמי בספרו על הראיות - הדין האזרחי (התשמ"ט) בעמ' 352 וכן ע"פ 677/84 שמש נ' מדינת ישראל , פ"ד מא (ד) 33.

9.         מי מהצדדים לא פעל להבאת עורך מסמך ההודאה לעדותו ; לא ברור כלל אם עורך מסמך זה ראה את התאונה או שמא היה עד לחילופי הדברים שנאמרו לאחריה.

10.       בנוסף, מסמך ההודאה אינו מסייע למי מהצדדים, באשר כלולה בו גרסה שלישית במספר לארועים :

            במסמך זה מודה לכאורה הנתבע כי עמד בצד השמאלי של הכביש (ולא הימני כפי שטען בגרסתו) ורכב שבא בנתיב הנגדי, ממולו, פגע בו.

            לכן, הודאה זו אינה מסייעת למי מהצדדים, מה עוד שעורך המסמך לא הובא לעדות, כאמור.

11.       באשר לסבירות הגרסאות - כאן אציין כי שתי הגרסאות מעוררות תהיות באותה מידה; מחד, גרסת אפרים לפיה שני הנהגים "שברו" את ההגה שמאלה, כשבאו מכיווני נסיעה נגדיים, מציגה תרחיש נדיר למדי המנוגד להתנהגות סבירה של נהגים - דווקא האינסטינקט הבסיסי מחייב בריחה מהרכב הבא לקראתך, ולכן מצופה היה כי נזקי הרכבים יהיו בצד שמאל ולא בצד ימין ;

            מאידך, גרסת הנתבע באשר לסיבה לעמידתו בשוליים - בין השאר תקלה, לא נתמכה בכל ראיה חיצונית, וכן לא ברור מדוע יתנגש בו אפרים מאחור, אם כטענתו חנה בשול הימני מבלי להפריע לתנועה. בנוסף, הנתבע לא תעד את הנזקים ברכבו ולא תבע את נזקיו מהתובע.