פסק-דין בתיק א 33487/06

1.         התובעת היא חברה העוסקת בין היתר בהשכרת רכב לנהיגה עצמית. הנתבע  הינו בעל 99% מהן המניות של חברת זיו מוצרי יו.פי.וי.סי בע"מ (להלן: "החברה"), וכן רשום ברשם החברות כמנהל החברה, יחד עם מר יואב בראל (להלן: "בראל").

2.         במהלך שנת 2004 חתמו עובדי החברה על חוזי שכירות להשכרת כלי רכב מהתובעת. בסעיף 4 א'-ה' לכתב התביעה מפורטים חוזי השכירות הנדונים (להלן: "חוזי השכירות").

3.         לטענת התובעת, לא שולם חוב דמי השכירות בגין חוזי השכירות, וסכום זה מסתכם בסך של 46,699 ש"ח. בגין חוב זה הגישה התובעת את תביעתה, כשבמקורה כוונה היא כנגד הנתבע וכנגד מר טופז שלמה (להלן: "טופז"), לגביו נטען כי הינו מנהל החברה.

            בכתב תביעתה טענה התובעת כי הנתבע ו/או טופז הם שהתקשרו עם התובעת, באמצעות העובדים, בחוזי השכירות. עוד טענה התובעת בסעיף 7 לכתב התביעה כי הנתבע אחראי לפרעון חוב דמי השכירות גם בעילה חלופית של עשיית עושר ולא במשפט.

4.         ביום 13.11.06 נמחקה התביעה בהסכמה כנגד טופז, וזאת לאחר שטופז הניח את דעתה של התובעת כי היה עובד שכיר בעסק. התובעת עמדה על המשך ניהול ההליכים כנגד הנתבע, הגם שאינו חתום על חוזי השכירות הנטענים.

5.         ביום 24.9.07 התקיים דיון ההוכחות בתיק הנדון, וזאת על בסיס תצהירים שהוגשו ע"י הצדדים - מר איתן שריקי, עובד התובעת, מטעם התובעת (להלן: "שריקי") ומר אלי פינקוס, בנו של הנתבע (להלן: "אלי"), מטעם הנתבע. בתצהיר אלי הוסבר כי הנתבע הינו יליד 1928, מצוי במצב בריאותי קשה ומטופל על ידי עובדת סיעודית צמודה, ולפיכך לא יכול היה למסור תצהיר מטעמו ולהעיד בהליך זה.

            למעשה בתום דיון ההוכחות התברר כי שאלת היריבות היא במחלוקת, ושאלת החוב וגובהו לא נדונו כלל (עמ' 16, שו' 12).

6.         לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים שהוגשו בפני, אני קובעת כי דין התביעה להידחות מחמת חוסר יריבות, ולא מצאתי כל עילת תביעה אישית כנגד הנתבע, אבהיר דברי אלו.

7.         כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי חוזי השכירות אינם חתומים על ידי הנתבע. אלה נערכו על שם העובד, אשר שכר כל רכב ורכב (טופז, פיראן מחמוד, רוזנברג מרדכי). בחוזים אלה נזכר שמה של החברה כשם נהג משנה נוסף. שמו של הנתבע כלל לא נזכר בחוזים אלה, ולכן אין כל יריבות ישירה בין התובעת לבין הנתבע מכוח חוזי השכירות.

8.         בנוסף, שריקי אישר בעדותו שכל החשבוניות, המסמכים והתשלומים לגבי הרכבים נושאים את שם החברה, אף לגבי החוב שבמחלוקת (עמ' 8, שו' 6-1). שריקי אף אישר כי אצל התובעת קיים טופס ערבות אישית, אך הוא לא נחתם במקרה הנדון בקשר לחוזי השכירות (עמ' 8, שו' 10-7).

9.         אמור מעתה, הנתבע אינו חתום על החוזים ; הנתבע אינו חתום על ערבות אישית, כך שעילת תביעה ישירה כנגדו אינה קיימת. התובעת ניסתה לטעון ולהוכיח כי במקרה הנדון, יש להטיל אחריות אישית על הנתבע כמנהל ו/או מכוח דיני עשיית עושר. טענות אלה לא זכו לעיגון ראייתי ואין מקום לקבלן גם מהפן המשפטי.

10.       ראשית, הסתבר כי הנתבע לא שימש כמנהל החברה בפועל : שריקי אישר כי מעולם לא פגש בנתבע (עמ' 7, שו' 13) ; שריקי אישר בחקירתו כי הגורם מולו עבר בחברה הינו אלי (עמ' 8, שו' 21-16) ; שריקי אישר בחקירתו כי מעולם לא דיבר עם הנתבע (עמ' 8, שו' 25). גם טופז בעדותו אישר כי מנהל החברה היה אלי, והוא היה למעשה בעל הבית (עמ' 12, שו' 5-1). טופז העיד כי את מיכאל היה רואה "מספר פעמים בשנה במיוחד בהרמת כוסית" (עמ' 12, שו' 24).

            אם כך הם פני הדברים, והנתבע לא נשא ונתן עם התובעת, אין כל מקום לחייבו מכוח העילות של תום לב במשא ומתן, מצג שווא, התחייבות אישית וכו'.

11.       למעשה במהלך בירור ההוכחות הסתבר כי הטענה המרכזית המופנית כלפי הנתבע הינה כי בנו אלי התחייב בשמו לשאת בתשלומים (שריקי בעמ' 9, שו' 11-9). טענה זו לא הוכחה עובדתית ומשפטית.

12.       בפני בית המשפט לא הוצג יפוי כח מהנתבע לבנו אלי (טופז בעמ' 12, שו' 7, שריקי בעמ' 8, שו' 16). אלי בחקירתו הכחיש שהתחייב בשם אביו לפרוע את כל חובות החברה (עמ' 16,שו' 5) אלי לא הכחיש כי במקרה מסויים אכן הבטיח שידאג לפרעון חוב, ושיק מטעם החברה נשלח כעבור שבוע (עמ' 16, שו' 10), וכן לא הכחיש שבשנה האחרונה לפעילות החברה תפקד במקום אביו בחברה (עמ' 14, שו' 17), אולם ציין כי לא הוא ולא אביו חתומים על ערבות אישית (עמ' 16, שו' 12), ולכן אין כל מקום לחייבם באופן אישי.

13.       אכן, על פי ע"א 1011/01 ניצולת הקרטל בע"מ ואח' נ' דניר דננברג בע"מ , וכן על פי ע"א 714/87 שר נ' כהן , פד"י מ"ג (3) 159, לשם הוכחתו של הסכם ערבות אין להסתפק ב "הירהורי הלב של הנושה בלבד".

            במקרה שלפנינו, מלבד אמירות סתמיות ששריקי ייחס לאלי, אשר הוכחשו על ידי זה האחרון, לא הובאה כל ראיה לקיומה של ערבות ו/או התחייבות אישית לתשלום החוב.

14.       גם הטענה כי הנתבע נהנה מאותם חוזי שכירות נטענים ולכן יש מקום לחייבו, אינה מקובלת עלי. במהלך ההוכחות הסתבר כי הנתבע עצמו לא השתמש ברכבים נשוא חוזי השכירות, רכבים אלה נמסרו לעובדי החברה ושימשו אותה לצרכיה (עמ' 13, שו' 6, שו' 13-12). דהיינו, החברה היא שהפיקה הנאה מהשימוש ברכבים ולא ניתן לייחס את הנאת החברה והתועלת אותה הפיקה מרכבים אלו לנתבע, רק משום היותו בעל המניות והמנהל הרשום של החברה. קבלת טענה שכזו תהפוך פלסתר את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

15.       במאמר מוסגר אציין כי התביעה כולה מתעלמת מעיקרון זה, כאשר החברה כלל וכלל אינה נתבעת, והתובעת כשלה מלפרט כראוי בכתב התביעה מהן העילות המשפטיות המצדיקות במקרה הזה חיוב אישי של הנתבע. עניין היחסים עם הבן, נטען במסגרת התצהיר של שריקי ועלה במסגרת החקירות, אולם בהחלט היה מקום להדגיש ולפרט את העובדות הרלוונטיות בכתב התביעה, וזאת לא נעשה כאמור.