פסק-דין בתיק א 3345/03

1.         התובעת הגישה תובענת נזיקין נגד הנתבעת בגין אירוע של מעידתה וחבלתה ביום 25.11.02. כנטען בסעיף 4 לכתב התביעה הרי בבוקרו של אותו יום "פסעה התובעת בשד' ירושלים בדרכה למקום עבודתה. במקום הנ"ל, ולאורך כל מסלול הליכתה, בוצעו עבודות חפירה על ידי הנתבעת. עקב עבודות החפירה וערמות העפר והפסולת שנערמו במקום, התקשתה התובעת להבחין במסלול הליכתה ולפתע נפלה". עקב התיאור הנטען, והרשלנות המיוחסת בגינו לנתבעת, הוגשה התובענה האמורה.

            הנתבעת התגוננה בפני התביעה והגישה הודעת צד ג' כנגד צדדי ג' אשר על פי הטענה נשכרו לבצע עבור הנתבעת עבודות תשתית וסלילה בכבישי העיר קרית ים, ובין היתר בשד' ירושלים. צדדי ג' התגוננו בפני התביעה.

2.         לנוכח שאלת החבות שבתיק הוריתי כי אכריע בה תחילה. לעניין זה הוגשו תצהירי עדויות, נשמעו ראיות והוגשו סיכומי טענות. מטעם התובעת נמסרה עדותה-שלה וכן עדותה של חברתה לעבודה, גב' נטלי פרסל (להלן - "פרסל"). מטעם הנתבעת נמסרה עדותה של גב' ג'נה גורוביץ (להלן - "גורוביץ"), מהנדסת כבישים ופיתוח שלה, ושל החוקר הפרטי איתן אבגיל (להלן - "אבגיל"). מטעם צדדי ג' הוגש תצהירו של צד ג' 3 (להלן - "מנגל").

3.         בשלבים מוקדמים של הדיון הגיעו הנתבעת וצדדי ג' להסכמה דיונית באשר לחלוקת האחריות ביניהם. חסרת שחר היא טענתם, בסיכומי טענותיהם, כי נשוא ההסדר ביניהם הוא בהקשר ל"כפל הביטוח". מהודעתם מיום 9.9.05 עולה, בפשטות, כי הם הסכימו כי "באם תתקבל התביעה, תתחלק האחריות ביניהם בחלקים שווים". הא ותו לא.

4.         בגדר סיכומיהם מצביעים ב"כ הנתבעת וב"כ צדדי ג' על שורה של סתירות בגרסתה של התובעת, הנתמכת בגרסתה של פרסל. אכן, לא מצאתי משמעות רבה בכל סתירה או ניואנס. ועם זאת בדעתי לקבוע כי בחלק מנשואי המחלוקת נופלות סתירות משמעותיות ומהותיות. גם האפקט המצטבר של סתירות שוליות וזניחות חובר למסקנתי הסופית, מכוחה בדעתי לדחות את התביעה לנוכח העובדה שלא שוכנעתי, בעיקר, כי התאונה הנדונה התרחשה במיקום המייחס אחריות כלשהי, אם לנתבעת ואם לצדדי ג'.

5.         אפתח ואציין כי הנני מאמין לגרסת התובעת אודות כך שהתרחשה תאונה כנטען על ידה, כתוצאה ממעידתה. השאלה המרכזית, איפוא, היא היכן ארעה התאונה, ו על שום מה התרחשה. אדרש, איפוא, לשתי הסוגיות האמורות ואתחיל בשאלת מיקומה של התאונה.

6.         כזכור, כעולה מכתב התביעה, טענה התובעת כי התאונה ארעה במדרכה שבשד' ירושלים. מן הנטען בכתב התביעה עולה כי התאונה ארעה, גם כאשר התובעת פוסעת בשד' ירושלים וכאשר "במסלול הליכתה", משמע מן הסתם במדרכה שבשד' ירושלים, היא נפגעה עקב מפגעים שנגרמו כתוצאה מעבודות שבוצעו שם.

            מנגד, כבר בגדר תצהירה משנה התובעת טעמה. היא מציינת כי לנוכח העובדה שלאורך המדרכה היו עבודות שגרמו לחסימת הדרך, "נאלצתי לעבור בדרך חילופית אשר הייתה מכוסה בערמות עפר, חוטי ברזל וכיוב'" (סעיף 3 לתצהירה ת/2). ואולם, הגרסה האמורה אינה מותרת באשר היא אינה תואמת את הנטען בכתב התביעה. בכתב התביעה לא נטענה הטענה אודות "האילוץ" לעבור בדרך חילופית. כזכור נטען בו כי התאונה ארעה בשד' ירושלים, ולא כאשר התובעת נאלצת לסטות משד' ירושלים לעבר "דרך חילופית".

7.         ואכן, למקרא חומר הראיות, ברי לי כי התאונה ארעה לתובעת, לא כאשר היא פוסעת בשד' ירושלים אלא כאשר היא פוסעת בשביל שבין הבתים, הגובלים בשד' ירושלים. משמע, בשטח פרטי שבו לא בוצעו, לכאורה, כל עבודות. הדבר עולה, ראש לכל, מתרשים של פרסל בו היא מציינת כי התאונה ארעה במיקום המוגדר על ידה כ "השביל בו נפלה התובעת". הדבר אף עולה מתרשימה של התובעת (נ/5), בו אף היא ציינה כי התאונה ארעה ב "שביל". שלא כנטען על ידי ב"כ צדדי ג' בסעיף 2.11 לסיכומיו, התובעת ידעה בגדר התרשים לציין מיקומה של "מדרכה", בזירת האירוע אך לדייק ולציין כי היא נפלה לא במדרכה אלא "בשביל" דווקא. גם ממכלול חומר הראיות ניתן להסיק בוודאות כי התאונה ארעה לא על גבי המדרכה. פרסל מעידה כי היא, שהמתינה לחברתה ברכב המסיע עובדים למקום העבודה, הבחינה כי "היא הלכה ככה בתוך הבתים, שם יש כביש קטן..." (עמ' 4 לפרוטוקול). וכך, משום ש "ברחוב עשו עבודה בכביש ולא יכלה לעבור בו... הלכה בשביל" (עמ' 5 לפרוטוקול). כך, בניגוד לתצהירה בו היא ציינה כי היא ראתה את התובעת "צועדת על המדרכה" ונחבלת משום "ערמות פסולת, חול ואבנים אשר כיסו את המדרכה".

            מאלפת העובדה כי הן התובעת, והן פרסל, ידעו לציין בתחילת גרסתן כי מיקום האירוע היה במדרכה, ושינו טעמן בהמשך, כאשר ציינו שהתאונה ארעה "בשביל".

8.         פשיטא, איפוא, את התביעה אמורה הייתה התובעת להגיש כנגד הבעלים הפרטי של השביל הנטען ומובן שאין בדעתי לקבוע  היאך הייתי מכריע במחלוקת אפשרית זו בין התובעת לבין אותו בעלים פרטי. יכול, בדוחק, כי הייתי נדרש לטענת התובעת כי המפגעים במדרכה "אילצו" אותה לעבור לשביל הפרטי, אילו זאת הייתה טענתה בכתב התביעה.

            ואולם, אף בעניין זה נפלה סתירה בגרסתה של התובעת. בגדר תצהירה היא ציינה כי "בשל העבודות שבוצעו לכל אורך המדרכה ברחוב, נחסמה בפניי הדרך הרגילה בה הנני צועדת מדי יום ונאלצתי לעבור בדרך חילופית" (סעיף 2). משמע, כך ניתן להבין, רק ביום התאונה נאלצה התובעת לנהוג כך. מנגד, הדברים אינם עולים מעדותה. בגדרה היא מציינת כי העבודות לא התחילו באותו יום. ממילא, כך ניתן להסיק, עוד לפני התאונה ידעה התובעת אודות "האילוץ" האמור, וממילא הדבר משליך על אשמה התורם, ככל שהייתי נענה לתביעתה.

9.         אבגיל, חוקר הנתבעת, לא יכול היה ליתן הסבר מניח את הדעת על שום מה לא טרח לצלם את התובעת מצביעה על מקום נפילתה בשביל הנטען. בכלל, אין בדעתי לסמוך ממצאיי על דו"ח חוקר זה. ואולם די לי במסכת הראיות, כפי שהיא עולה מעדויותיהן של התובעת ושל פרסל, על מנת לגזור את המסקנה באשר למיקום התאונה, אשר מנקה מאחריות הן את הנתבעת והן את צדדי ג'.

10.        עתה יש להידרש לשאלת סיבת התאונה, משמע, תיאור המפגע הנטען. בגדר תצהירה מוסרת התובעת גרסה מובהקת וייחודית. היא רושמת כי "במהלך דרכי נאלצתי לעבור בין ערמות העפר ולעקוף חוטי ברזל ופסולת שנערמה במקום ותוך כדי הליכתי דילגתי מעבר לחוט ברזל אשר מונח היה על גבי המדרכה, איבדתי את שיווי משקלי וכתוצאה מכך נפלתי" (סעיף 3 ל-ת/2). אכן, בגדר עדותה חוט הברזל "נדד" לשביל. שהרי, כך עדותה, כאשר "הלכתי בשביל... אני ראיתי לפניי כבל וחוטי ברזל, בשביל לא להיתקע, עשיתי צעד יותר גדול ואז החלקתי ונפלתי" (עמ' 8 לפרוטוקול).

            ואולם, גרסה ייחודית זו, הן אודות "כבל וחוטי ברזל", והן אודות הצורך "לדלג" על מנת לעקוף מפגע זה, לא מוצא ביטוי בכתב התביעה. חמור מכך, הוא אף לא מתיישב עם גרסה נוספת שנמסרה למל"ל, בגדר תביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/4), ממנו עולה כי התובעת טענה כי "בדרך להסעה נתקלה באבן ונפלה".

11.        אכן, לא הייתי מדקדק עם התובעת, ככל שלא הייתה נוקבת בביטחון "בזהותו" של המפגע האמור. ואולם איני יכול שלא לדקדק כך, לנוכח התיאור המובהק והייחודי אודות כבל וחוטי ברזל, והצורך לדלג עליהם. כך, אף איני מייחס משמעות לסתירה בין גרסתה של התובעת אודות כך שדילגה מעל חוט הברזל, לבין גרסתה של פרסל על פיה התובעת מסרה לה כי היא הסתבכה בין חוטי הברזל, וממילא לא דילגה עליהם. אף איני מייחס משמעות רבה לכך שפרסל מסרה אודות כך שהתובעת מסרה לה איך נפלה, לבין כך שהתובעת ציינה כי היא לא מסרה על כך לפרסל. נהפוך הוא: מכלול הנתונים האמורים מעצים את העובדה כי "חוט הברזל", כך או כך, הוא בעל משמעות חשובה, ייחודית ומובהקת. ואולם, אף הנתון האמור גוזר את דחיית התביעה. הוברר לי כי בגדר העבודות האמורות לא היה שימוש, אף לא היה צורך בשימוש, ב "חוט הברזל". פשיטא, איפוא, מדובר במפגע נטען ברכוש פרטי. הדבר השתלב עם מסקנתי הקודמת כי התאונה ארעה בשביל פרטי בין בתים ולא במדרכה בה בוצעו העבודות.

12.        די לי בנתונים האמורים על מנת לא להידרש ליתר נשואי המחלוקת בשאלת החבות. וכך, אין בדעתי להידרש לשאלת אחריותה האפשרית של התובעת, ולמצער לאשמה התורם, ככל שהייתי צריך להידרש למכניזם של התאונה בו התובעת רואה את מפגע חוט הברזל, וכזכור ימים רבים עוד לפני התאונה, ובוחרת לדלג עליו ולא לעקוף אותו. אף לא אדרש לשאלה האם הייתי מייחס אחריות לנוכח גרסת ההחלקה על מפגעי בוץ נטענים, במובאות אחרות בגרסתה של התובעת. וכך, אף לא אדרש לבחינת אמינות עדויותיהם של גורוביץ ומנגל, שתחילה הכחישו מכל וכל את עצם קיום העבודות במועד הנטען, ודומה שהכחשתם חסרת שחר. מנגד ברי שיש לזקוף לחובת התובעת אף את העדרו של מכתב דרישה בתכוף למועד האירוע, שיכול היה לאפשר לנתבעת ולצדדי ג', בזמן-אמת, לבחון האם יש ממש בגרסת התובעת, אם לאו.

כאמור, התובעת נכשלת בהוכחת תביעתה, ראש לכל, לאחר שקבעתי כי היא לא ארעה באתר בו בוצעו העבודות, אלא בשביל המצוי בשטח פרטי. ממילא, ומשעה שאלו הם פני הדברים, אין בדעתי להידרש לשאלה האם נקטו הנתבעת וצדדי ג' באמצעי זהירות סבירים, ככל שהייתי סבור שהתאונה ארעה באתר העבודות.

13.        לפיכך, הנני דוחה את התביעה.