פסק-דין בתיק א 3308/04

1.         ביום 23.7.00, ב"ספורטק" אשר בנו"ש בחיפה, תקף הנתבע מס' 3 (להלן: " הנתבע"), את התובע, בכך שנגח בו והיכה אותו באגרופים, וכתוצאה מכך נגרמו לתובע חבלות ופציעות, ובין היתר - חתך בשפה עליונה, חתך באוזן שמאל, פציעה באף, חבלות בגב וחתכים בראש (להלן: " התקיפה").

אלה עובדותיו של כתב אישום אשר הוגש כנגד הנתבע, בת.פ. 1896/02 בבית משפט השלום בחיפה (להלן: " כתב האישום").

הנתבע הודה בעובדותיו של כתב האישום, הורשע, וביום 26.11.02 נגזר דינו. במסגרת גזר הדין חוייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ש"ח.

אין חולק כי בעקבות כך מהוות עובדות כתב האישום ראיה לכאורה כנגד הנתבע בהליך זה, על פי הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

האירוע הנ"ל היווה העילה להגשת תביעה אזרחית זו, בה תובע התובע פיצוי בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לו.

בישיבת ההוכחות, אשר התקיימה ביום 2.11.05, הסכימו הצדדים כי חוות דעתו של ד"ר אלחנן גרינברג (להלן: " המומחה"), אשר הוגשה כראיה מטעם הנתבעות 1 ו- 2 (עוד טרם הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם לדחיית התביעה  נגדן), תחייב את הצדדים.

על פי חוות דעת זו, גרמה התקיפה לתובע שינוי קל במבנה האף החיצוני וסטייה במחיצה, ללא הפרעה במעבר אויר, וכן גרמה לצלקות מאחורי האפרכסת ובחלק הפנימי של השפה העליונה.

המומחה קבע, כי בגין השינוי הקל במבנה האף החיצוני וסטיית המחיצה, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, וכי הפגימות האחרות אינן מקנות נכות.

2.         בכתב הגנתו וכן בתצהירו, טען הנתבע כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית, ובסיכומיו טען בא כוחו, כי התובע קינטר את הנתבע ולפיכך יש להטיל עליו חלק מהאחריות לתקיפה.

לא אוכל לקבל טענה זו.

התקיפה אירעה לאחר שהתובע השתמש בשירותי הנשים הנמצאים ליד חדר הכושר אשר בספורטק (להלן: " המועדון"). הנתבע, אשר עבד במועדון, ואשר היה אחראי על תחזוקת השירותים, פנה, לדבריו, אל התובע ושאל אותו מי נתן לו את המפתח לשירותי הנשים.  בתגובה לשאלה זו התנפל עליו התובע, לדבריו, צעק עליו "מי אתה בכלל" והתקרב אליו במהירות בצורה מאיימת. הנתבע חשב שבכוונת התובע לתקוף אותו ולכן "הרחיק אותו בנגיחה קלה", ועזב את המקום.

התובע טוען שאת המפתח לשירותי הנשים קיבל מהשומר במקום, לאור חוסר האפשרות להשתמש בשירותי הגברים בשל מצבם הירוד. התובע הכחיש מכל וכל את טענות הנתבע וטען בתצהירו, כי הנתבע פנה אליו בטרוניה על כך שהוא השתמש בשירותי הנשים, ולאחר שהתובע השיב לו שהוא קיבל רשות לכך וכי אין לנתבע זכות למנוע זאת ממנו, תקף אותו הנתבע, ללא כל התגרות, צעקות או איום מצידו.

משהוכיח התובע את מעשה התקיפה, מוטלת על הנתבע החובה להוכיח את טענותיו, לפיהן התקיפה נעשתה לאחר קינטור מצד התובע, ולכן מוטל אשם גם על התובע.

"כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסויימת החשובה לעמדתו במשפט - בין טענה חיובית ובין טענה שלילית - עליו הראיה" ( קדמי, על הראיות, מהדורת 2003, חלק שלישי, עמ' 1507, וכן ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש פ"ד ד' 504. כן ראה: ע"א 210/88 - החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית פ"ד מו(4), 627 ו- ע"א 357/72 - שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני  פ"ד כז(1), 741.

" בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע"  - ע"א 11100/02  רונן חצור ואח' נ' עו"ד ניסים דותן ואח'  תק-על 2004(1), 1168.

עדותו של הנתבע באשר לחלקו של התובע באירוע הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר חל עליה סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. לא ניתן היה ליתן אמון בעדותו של הנתבע;

למרות הודאתו בעובדות כתב האישום, כפי שפורטו לעיל, טען הנתבע בפניי, שכל שעשה הוא נגיחה קלה בפניו של התובע. דברים אלה עומדים בסתירה הן לעובדות כתב האישום כפי שפורטו לעיל, הכוללות עובדות נוספות של תקיפה, והן בסתירה למסמכים הרפואיים ולתמונות אשר צורפו לתצהיר התובע, מהם עולות חבלות נוספות, אשר לא ייתכן שנגרמו רק מנגיחה קלה.

בנוסף - לאור חובת ההוכחה המוטלת עליו, היה על הנתבע (ולא על התובע) להביא עדים לתמיכה בגרסתו, ואין לטרוניית ב"כ הנתבע כנגד אי הבאת עדים מטעם התובע בסיס משפטי, מה גם שלנתבע היה קשר למקום, והכרות עם  הנמצאים בו, לרבות השומר, יותר מאשר לתובע, בהיות הנתבע עובד במקום.

סוף דבר  - אני קובעת כי לא היה כל אשם מצד התובע וכי הנתבע אחראי למלוא נזקיו.