פסק-דין בתיק א 3303/98

בכתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר, עתר התובע לחייב את שלושת הנתבעים בתשלום סכום של 1,418,318 ש"ח, בגין התחייבויות שונות של חברת מיסצ'יף בע"מ (להלן: "החברה") כלפיו, לה היו ערבים מר מיכאל ג'יקוב (הוא הנתבע מס' 2) ובתו, הנתבעת מס' 3 (להלן: "הנתבעת"). 

בכתב התביעה נטען, כי החברה לא פרעה את יתרת החובה בחשבון העו"ש, המסתכמת, נכון ליום 15/12/98, ב-766,458 ש"ח, וכן לא פרעה את שתי ההלוואות שנטלה, ושיתרת החובה בגינן, נכון ליום 15/10/98 מסתכמת ב- 2,096,696 ש"ח.

בנוסף, נטען, כי התובע קיזז מסך החיובים את חסכונותיה של החברה, המסתכמים ב-1,444,836 ש"ח, כך שיתרת החיובים מסתכמת ב- 1,418,318 ש"ח. 

במסגרת ההליך, ניתן פסק דין כנגד החברה והתביעה כנגד מר ג'קוב הופסקה, כך שהתביעה נותרה תלויה ועומדת רק ככל שהיא מופנית כנגד הנתבעת.

הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן (בש"א 31758/99), שהתקבלה באופן חלקי בהחלטתה מיום 5/8/02 של כב' השופטת ברוש, ונקבע כי התצהיר שצורף לבקשת הרשות להגן ישמש ככתב הגנה.

לאחר השלמת ההליכים המקדמיים (שהתארכו הרבה מעבר לנדרש לטעמי, בעיקר משום רצונו של התובע להביא לכך שיוזמן הנתבע מס' 2 או שינתן פסק דין כנגדו בהעדר הגנה), ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירים.

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית שנערך על ידי מר פרנק נקש, שבתקופה הרלבנטית לתביעה היה סגן מנהל סניף רמת אביב של הבנק-התובע, והנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית משל עצמה.

למקרא התיק ניתן להיווכח, כי כתבי הטענות השונים שהגישה הנתבעת במסגרת ההליך (בקשת רשות להגן, תצהיר עדות ראשית וסיכומים) אינם תואמים לחלוטין האחד את השני, במובן זה שנראה כי בכל אחד מהם התמקדה הנתבעת בקבוצת טענות שונה.  

התובע טען בסיכומי התשובה מטעמו, כי הנתבעת טענה בסיכומיה טענות חדשות שלא מצאו את ביטוין קודם לכן, וזאת באופן המהווה הרחבת חזית (הנתבעת מצידה, מיהרה והגישה בקשה להתיר סיכומי תשובה מטעמה, במענה לטענות עובדתיות שגויות שנטענו, לשיטתה, בסיכומי התשובה של התובע. בקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 10/10/07).

הטענה המופיעה בסעיפים 25-36 לסיכומי הנתבעת, לפיה התובע פדה המחאות גם לאחר מועד הגבלת חשבון הבנק, ולאחר המועד שבו היה החשבון אמור להיות מוגבל, אינה מופיעה קודם לכן, ומשכך היא מהווה הרחבת חזית, ואין בכוונתי לדון בה.  

יתר הטענות אמנם אינן מהוות הרחבת חזית ביחס לטענות קודמות, אך גם אינן תואמות אותן לחלוטין מבחינת אופן הצגת הדברים, והדבר מקשה במקצת לרדת לסוף דעתה של הנתבעת. 

בנוסף, ההליך הנוכחי מאופיין בכך, שטענות התובע בתצהיר ובסיכומים מהוות למעשה מעין "מענה מקדים" לטענות אפשריות של הנתבעת, כפי שהן באו לידי ביטוי בבקשת הרשות להגן (שהפך לכתב הגנה).  

מעיון בטיעוניהם הנגדיים של הצדדים, נראה כי תוצאת התביעה היא פונקציה של אופן ההכרעה במספר סוגיות-

(א)     מידת מעורבותה של הנתבעת בניהול ענייניה הכספיים של החברה בפועל ומבחינה נורמטיבית.

(ב)      היקף גילוי המסמכים מצד התובע והתאמתו לנוהג העסקי המקובל בין בנק ללקוח.

(ג)       נסיבות שיעבוד תוכנית החיסכון שנרשמה על שם אביה של הנתבעת כבטוחה לקבלת ההלוואה על ידי החברה, והאם מדובר בהתניית שירות בשירות.

(ד)      זהות החותם על הוראות הביטול ואופן התנהלותו של התובע בכל הנוגע לביטול ההמחאות.

בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, טען מר נקש כי הנתבעת היא מנהלת ובעלת מניות בחברה, ולכן היה עליה לעקוב אחר הנעשה בחשבון הבנק, מה גם שהיא רואת חשבון בהשכלתה. 

בסיכומי התובע נטען, כי במועד פתיחת חשבון הבנק של החברה (ביום 27/10/97), חתמה הנתבעת על ערבות מתחדשת ובלתי מוגבלת בסכום, והיא היתה מודעת לכל הפעולות שבוצעו בחשבון. לטענתו, מוטלת על הנתבעת אחריות מוגברת מאחר שהיא בעלת מניות ב"חברה משפחתית".

הנתבעת טענה, כי עם הקמת החברה העניק לה אביה במתנה 10% ממניות החברה, והיא מונתה כדירקטורית בה, אך היא לא היתה מעורבת בעסקי החברה ולא היה לה מידע על פעילותה או על הפעילות בחשבון הבנק שלה, עד שמצאה עצמה נתבעת בהליך.

התובע הציג מכתב שהופנה אל החברה ביום 21/10/97 לפיו הנתבעת מונתה כדירקטורית בחברה (ת/1), וכן פרוטוקול מהחלטת דירקטוריון מאותו מועד (ת/2), שבסעיף 4 בו נאמר כי את החברה תחייב, לכל דבר ועניין, חתימתה של הנתבעת או חתימתו של אביה, בצירוף חותמת החברה או על שמה המודפס. בסעיף 8 לפרוטוקול החלטת הדירקטוריון נאמר כי זכויות החתימה בחשבון הבנק תהיינה זהות לזכויות החתימה שבחברה.