פסק-דין בתיק א 32764/03

רקע:

העובדות:

התובע 1, יליד 1985 השתתף ביום 28.7.1997 בטיול שאורגן על ידי נתבעת 1 לפארק המים שפיים שבקיבוץ שפיים.

בזמן שהותו בבריכה בשטחה של נתבעת 3, דחף אותו ילד זר שאינו בגילו, על ידי הורדת ראשו בחוזקה לעבר קרקעית הבריכה. כתוצאה מכך נפגע התובע בפיו ושבר את שן מספר 21 (להלן: "התאונה") ר' לענין זה סעיף 1 לתחשיבי הנזק של התובע וכן סעיף 7 לכתב התביעה).

המחלוקת

הנתבעים הסכימו לפצות התובע בסכום של 15,000 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד, כאמור בהסכם הדיוני שקיבל תוקף של החלטה מיום 13.11.04 אך הנתבעים נחלקו ביניהם בדבר חלוקת האחריות הראויה והסכימו למתן פס"ד על דרך סיכומים שיוגשו לפי סעיף 79א' לחוק בתי-המשפט עם הנמקה.

לאחר הגשת הסיכומים הגיע שעתו של פס"ד זה.

גדר המחלוקת

גדר המחלוקת הינה שאלת האחריות של מי מהנתבעים לפגיעה זו, אם בכלל.

לשיטת הנתבעים 1 ו- 2 לא רובצת לפתחם כל אחריות, שכן הנתבעת 3 הייתה בעלת השליטה על הנעשה בשטח זירת אירוע התאונה ותפקידה היה לפקח על הנעשה בבריכה.

לשיטת הנתבעים 3 ו- 4, התובע שהה בבריכה במסגרת קייטנה שאורגנה והודרכה על ידי הנתבעת 1 ו/או על ידי עיריית תל-אביב, ומכאן כי הפיקוח על קבוצת ילדי הקייטנה היו באחריותה הבלעדית של הנתבעת 1 כמתחייב בחוזר מנכ"ל משרד החינוך.

כאן המקום לציין, כי הצדדים הנתבעים יצאו כל אחד מנקודת מוצא שונה, באשר לאופן התרחשות התאונה. למען הסר ספק, הנני מקבל האמור בכתב התביעה וכן בתחשיב הנזק מטעם התובע 1, היינו, כי הנזק התרחש עת היה התובע 1 בבריכה כאשר ילד זר שאינו בן גילו דחף אותו על ידי הורדת ראשו בחוזקה לעבר קרקעית הבריכה וכתוצאה מכך נפגע התובע 1 בפיו.

מדו"ח החקירה של נתבעות 1-2 עולה, כי על פי הודעת העובד האחראי על ארגון הקייטנות, כי " לא היו עדים לאירוע לפגיעתו של הילד יוגב טולדנו. הילד הגיע לאחד המדריכים לאחר שנפגע וסיפר כי בעת החלקה על המגלשות נפגע בשיניו". נראה כי במהלך החקירה לא בוצעה הפעולה המתבקשת, היינו חקירת המדריך אליו הגיע הילד לאחר שנפגע. סביר להניח כי פעולה זו לא הייתה מאפשרת לברר בצורה מלאה וטובה יותר את נסיבות האירוע, ואף מטעם זה, הכרתי באופן התרחשות הארוע כפי טענת התובע 1 כאמור. 

לטענת הנתבעים   1 ו-2 " מדריכים  מטעם מוסדות חינוך עצמם מטבע הפעילות אינם צריכים להיות במים, אלא די בנוכחותם כגורם מרתיע".

לטענת הנתבעים 3 ו-4  " על מדריכי הקטיינה הייתה מוטלת החובה לשהות עם התלמידים בתוך הבריכה". עפ"י חוזר מנכ"ל משרד החינוך: " המורים והמלווים יעמדו מסביב למתרחצים ופניהם אל המתרחצים ולא ירשו יציאה אל מעבר לקו ההיקף".

כמו כן מפנים הנתבעים 3 ו- 4 אל ע"פ 402/75 אלגביש נ' מ"י פ"ד ל(2) 561: " בו בזמן שבחצר בית ספר יספיק בדרך כלל פיקוח כללי... הרי בשהות מורה עם תלמידיו על חוף הים או בתוכו, נדרש ממנו פיקוח צמוד, כדי לעקוב ללא הפסק אחר המתרחש וכדי לוודא ציות דווקני להוראות הבטיחות".

נראה, כי החובה המוטלת על נתבעים 1 ו-2 , הקבועה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, הופרה. חובה זו הופרה גם אם נאמר , כי די בנוכחותם של המדריכים ואין הכרח כי ישהו עם התלמידים בתוך המים, ולראיה, כפי שעולה מדו"ח החקירה, לא היו עדים לאירוע, משמע לא היו מדריכים בסביבת הילדים.

לטענת הנתבעים 1-2 אין בכוחם של מדריכים אלה למנוע פעילות דחיפה ספונטנית וכל אירוע ספונטני שעלול להתרחש בכל מקום וזמן באתר כמו אתר פארק המים. לטענת הנתבעים 3 ו- 4 מדובר באירוע פתאומי ומהיר, בו חבר מהקייטנה דוחף במים את חברו וגורם לו נזק. זוהי סוגיה משמעתית פנימית לה אחראים מנהלי הקייטנה ומדריכיה. 

לענין זה יפים דבריו של השופט שמגר כפי שהובאו בע.א. 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל-נתניה , פ"ד לה(2) 764:

"ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטנית שאינה צפויה מראש".

בדנן,  טוענים הנתבעים 3 ו-4, כי אירוע מסוג זה לא יכול המציל העומד בסוכת משמרתו למונעו מראש, בעוד שמדריכי התובע וחבריו המצויים עמם בתוך המים, אפשר שיכולים ואף  חייבים למנוע. נראה כי היה על הנתבעים 1-2 לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע מעשי השתובבות פתאומיים. בצדק טוענים נתבעים 3-4, כי הנתבעת 1 לבדה מכירה את חניכיה ויודעת מהי רמת ההתנהגות שלהם בחיי היום יום.

הכרעה: