פסק-דין בתיק א 32687/06

א.         הרקע לתובענה ועיקר טענות בעלי הדין

התובענה שבפני מהווה חוליה נוספת בשרשרת של התדיינויות ממושכות בין בעלי הדין שראשיתן עוד בשנות השמונים המאוחרות.

1.         ליבת המחלוקת שבין בעלי הדין נוגעת לניסיונה של התובעת לעמוד בדרישות גופי התכנון והרישוי של הנתבעת ולשפץ את דירתה המצויה ברחוב המעפילים בחולון (להלן: "דירת התובעת או הדירה") על מנת להכשירו כדירת מגורים.

במהלך ניסיונות אלו גרמה הנתבעת להוצאת צו הפסקה שיפוטי של פעולות הבניה בדירה זו אשר בוטל במסגרת הסכם פשרה שהושג בין בעלי הדין ביום 25.8.88 וקיבל תוקף של החלטה ב-ת"א 14398/88 בכפוף למילוי תנאים מסוימים שנכללו בו (להלן: "הסכם הפשרה").

2.         לטענת התובעת הפרה הנתבעת את הסכם הפשרה בכך שחזרה ויזמה ביום 6.9.88 הוצאתו של צו הפסקת עבודה. יוזמה זו של הנתבעת גררה בעקבותיה עתירות שהגישה התובעת לבג"צ כמו גם תביעה אזרחית לפיצויים ב-ת"א 108684/97 (להלן: "התביעה הראשונה") אשר עילתה הפסקת עבודות הבניה שביצעה התובעת, על ידי הנתבעת וזאת בניגוד להסכם הפשרה (סעיף 29 לכתב התביעה הראשונה).

3.         בפסק הדין בתביעה הראשונה שניתן ביום 16.9.99 קבע בית המשפט כי:

"הפסקת העבודה היתה בניגוד להסכם הפשרה"(שם בעמ' 4).

ובעמ' 5 לו נאמר:

"אני קובע כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה ואחראים לכן לנזקים שנגרמו לתובעת בגין הפסקת העבודות של השיפוצים".

במסגרת התביעה הראשונה חויבו הנתבעים (ובכלל זה הנתבעת דכאן - מ.ב.ח) לשלם לתובעת שכר דירה ראוי בסכום של 500 דולר לחודש החל מיום 6.9.88 ועד למועד הגשת התביעה (סעיף 4 לפסק הדין).

4.         על פי הנטען בתביעה שבפני הגישה התובעת, לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה - תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין עליה בנויה דירת התובעת (להלן: "פירוק השיתוף") וכי כמפורט בהרחבה בכתב התביעה, בירור תביעת פירוק השיתוף נמשך זמן רב ובמהלכו נבצר מן התובעת להתגורר בדירה.

5.         אין חולק כי ביום 20.2.07 במסגרת הליכי פירוק השיתוף נחתם הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר") בגדרו נמכרו המקרקעין עליהן בנויה דירת התובעת ודירות אחרות, ולגרסת התובעת סכום התמורה העולה בחלקה מסתכם לסך של 83,333.33 דולר.

התובעת מוסיפה וטוענת כי מאחר ולא התגוררה בדירה היא חויבה במסגרת העסקה על פי הסכם המכר בתשלום מס שבח ומס מכירה בסכום כולל של 157,655 ש"ח (להלן: "מיסי מקרקעין").

6.         להלן טענה התובעת כי בהיות דירתה הרוסה למעשה, נבצר ממנה לעשות בה שימוש כדירת מגורים גם במהלך התקופה הנמנית מיום מתן פסק הדין בתביעה הראשונה ועד להגשת התובענה דכאן ואף מעבר לכך. התובעת טוענת אפוא להפסד של דמי שכירות ראויים בסך של 600 דולר לחודש משך 84 חודשים, דהיינו: סך כולל של 50,400 דולר.

7.         ככללו של דבר, טוענת התובעת כי "חטאת לפתח רובץ" וכי בהפרתה את הסכם הפשרה גרמה הנתבעת לתובעת הן להפסד דמי שכירות ראויים והן לחיוב מיותר במיסי מקרקעין וגלל כן, על הנתבעת לפצותה במלוא סכום נזקיה בסכום כולל של כ-375,000 ש"ח.

8.         בכתב הגנתה העלתה הנתבעת על ראש סדר טענותיה, טענות סף שיש בהן כדי לדחות את התביעה, ובכלל זה טענת התיישנות, העדר רשות לפיצול סעדים וכן השתק עילה.

9.         לעצומו של עניין טענה הנתבעת כי התובעת השתהתה באופן בלתי סביר בהגשת תביעת פירוק השיתוף וכי ניהלה אותה בעצלתיים מחמת רשלנותה ואדישותה, מכאן לא ארכה דרכה של הנתבעת לטעון כי האחריות למצבה של דירת התובעת בכלל ולנזקי התובעת בפרט, רובצת על כתפי התובעת בלבד, שכן נותק הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעת לנזקה של התובעת ולמצער יש לזקוף לפתחה של התובעת רשלנות תורמת.

10.       הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעת לא פעלה כדבעי להקטנת נזקיה וכן כפרה בסכומי הנזק.

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.