פסק-דין בתיק א 32347/03

1.         בפניי תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 354,985 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעים, בסניף הדוידקה של הבנק התובע ( להלן: "הבנק").

2.         הבנק נטל פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע 1, חיים ברוך מילר ( להלן: "מילר"). הנתבע 2 ( להלן: "הנתבע") ביקש וקיבל רשות להתגונן בטענות הבאות:

(א)        הוא דרש ממנהל מחלקת העו"ש בבנק כי החשבון לא יקבל אשראי, אך דרישה זו לא קויימה על ידי הבנק.

(ב)        החשבון חוייב בסכום כולל של 161,373 ש"ח בגין הוראות קבע שניתנו שלא בחתימתו וכן בגין משיכת כספים מהחשבון שבוצעה על פי חתימה אחת ולא שתיים כנדרש.

3.         בפתח הדברים ראוי להקדים ולהתייחס לטענה מרכזית של הנתבע בסיכומיו, לפיה הבנק כשל בהוכחת גובה החוב, וממילא דין התביעה להדחות מטעם זה לבדו.

דין הטענה להדחות.

במסגרת בקשת הרשות להתגונן, הנתבע לא העלה טענה כלשהי נגד גובה החוב כפי שהוא משתקף בספרי הבנק, וכפי שאומת בדף חשבון אחרון ובאישור רשומה מוסדית שצורפו כנספחים ו' ו- ז' לכתב התביעה. ממילא לא ניתנה לו רשות להגן בענין זה, ולפיכך הבנק היה פטור מן הצורך להוכיח בשלב הראיות את גובה החוב ואמיתותו.

4.         הנתבע טוען בסיכומיו כי לפי תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, הנזק לעולם שנוי במחלוקת, ולכן הבנק נדרש להוכיחו גם בלא כפירה בגובה החוב.

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית לכל, אין עסקינן בתביעת נזיקין, אלא בתביעה חוזית לתשלום חוב. בתביעה כזו קיימת חובה להכחיש את סכום החוב, שאם לא כן, יש בכך משום הודאה בו, לפי תקנה 83.

שנית, וזה העיקר, תקנה 84 מתייחסת לתביעות שמוגש בהן כתב הגנה. הדבר נלמד מתוך ההפנייה אל תקנה 83, הדנה בחובה להכחיש טענות במסגרת כתב הגנה. כאשר מדובר בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר- שאני, שכן הפלוגתאות נקבעות בהתאם להחלטה לפיה ניתנת לנתבע רשות להתגונן. טענה שלגביה לא ניתנה רשות להגן, פטור התובע מהבאת ראיות לגביה. במקרה דנן, חייב היה הנתבע להעלות טענות נגד אמיתות החוב עוד במסגרת בקשת הרשות להגן, ומשלא עשה כן, לא קיבל רשות להגן בטענה זו וממילא הבנק פטור היה מחובת ההוכחה של גובה החוב ואמיתותו, ונתון זה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת.

5.         הנתבע בחר שלא להגיש תצהירי עדות ראשית אלא השליך יהבו על התצהיר שהגיש במסגרת בקשת הרשות להתגונן (ראה הודעתו מיום 16.11.2006).

6.         בתצהירו זה העלה הנתבע את טענותיו באופן לקוני ביותר, כמעט בלא לפרטן. הוא סיפר כי נענה לבקשתו של מילר ופתח יחד עימו חשבון בבנק, אך לא היה מעורב כלל בניהול החשבון. מילר היה באותה עת עסקן פוליטי, כיהן בתפקיד סגן ראש עיריית ירושלים,  ולטענת הנתבע, דלתות בכירי המשק היו פתוחות בפניו.  הנתבע ביקש מעוזי פרנקל, מנהל מחלקת האשראי של סניף הבנק ( להלן: "עוזי"), כי החשבון לא יתנהל ביתרת חובה ועוזי אמר לו כי כל מה שנעשה בחשבון נעשה בהוראתו ובאישורו של אדם בשם עוזי ורטהיים, שהיה לטענת הנתבע בעל תפקיד בכיר בהנהלת הבנק. עוזי גם אמר לו שלא ידאג שכן לאיש אין כוונה לפנות אליו. כאשר שאל הנתבע בהזדמנות מאוחרת יותר כיצד זה הבנק מכבד שיקים כאשר החשבון נמצא ביתרת חובה, אמר לו עוזי כי ורטהיים מעורב במתן האשראי. הנתבע מציין כי פנה לבנק בענין האשראי משום שהפקיד בידי מילר פנקסי שיקים חתומים אשר מילר עשה בהם כבשלו.

            הנתבע מציין כי החשבון חוייב בסך של 161,373 ש"ח בגין הוראות קבע שלא חתם עליהן וכן בחיובי ריבית בגין אשראי שלא אמור היה להנתן. לדבריו, הבנק הפר את חובת הנאמנות שהוא חב כלפיו.

7.         מטעם הבנק הוגש  תצהירו של עוזי. כעולה מתצהירו, הנתבע ומילר פתחו יחדיו את החשבון נשוא התביעה ביום 16.7.2001 (נספח א' לתצהירו). בקשר לכך יש לדחות את טענת הנתבע בסיכומיו כי עוזי לא היה רשאי לצרף לתצהירו את מסמכי פתיחת החשבון. עוזי הוא נציגו המוסמך של הבנק לצורך תיק זה, ולכן לא היתה כל מניעה כי יצרף לתצהירו את החומר המצוי בתיקי הבנק, במיוחד כאשר מדובר בחומר שאינו שנוי במחלוקת. יצויין כי עוזי חתם על מסמכי פתיחת החשבון, בתור מורשה חתימה (ראה ע' 5 למסמך וכן עדותו בע' 6 לפרוטוקול), ואף ראה את הנתבעים באותו יום בסניף (ע' 7 לפרוטוקול), ועל כן הוא בהחלט היה רשאי להגיש את המסמכים כחלק מתצהירו.

            עוזי מכחיש מכל וכל את טענתו של הנתבע כאילו ביקש ממנו שלא להעמיד אשראי לחשבון. הא ראיה, כבר ביום 18.7.2001 חתם הנתבע, יחד עם מילר, על בקשה למתן אשראי בסך 50,000 ש"ח (נספח ג' לתצהירו של עוזי), וביום 14.4.2002 חתם הנתבע על בקשה למתן אשראי בסך של 200,000 ש"ח.

            עוזי מציין כי הנתבע ידע היטב שהחשבון מתנהל ביתרת חובה, והוא אף הזהיר את הנתבע מעת לעת, כי יתרת החובה בחשבון הולכת ותופחת, וראוי כי הנתבע יפעל לסילוקה.

            עוזי מכחיש מכל וכל מעורבות של מר ורטהיים, הנמנה על בעלי המניות של הבנק, בניהול החשבון. לדבריו, הנתבע נטל על עצמו סיכון מחושב בכך שהפקיד בידי מילר פנקסי שיקים חתומים. כל הפעולות בחשבון נעשו על דעת שני השותפים בו, בהסכמתם המלאה.