פסק-דין בתיק א 32281/04

בפני תביעה על סך של  13,630 ש"ח בגין חוב עבור שירותי תיירות, אשר הוגשה בסדר דין מהיר.

התובעת הינה חברה הפועלת בענף התיירות, הנופש ותרבות הפנאי, בישראל ומחוצה לה.

הנתבעת 1 הינה חברה פרטית הפועלת כסוכנות נסיעות בשם "טיולי מצדה".(להלן: "הנתבעת").

ביום 02/08/01 הזמינה הנתבעת מהתובעת שירותי נסיעות והתחייבה לשלם עבור החבילה סך של 3,130$ ותנאי התשלום "שוטף + 15 יום" מיום ההזמנה, דא עקא הנתבעת לא שילמה את התמורה במלואה. (פרט לסך של 700$).

לגבי הנתבע 2 טענה התובעת כי הוא שביצע בפועל את הזמנת השירות נשוא התביעה בשם הנתבעת ובאמצעות מסמך הנושא את פרטיה של הנתבעת, לכן טוענת התובעת כי בביצוע פעולתו זו יש כדי לחייבו אישית בתשלום סך התביעה מה גם שהנוסעים היו בני משפחתו.

לגבי הנתבעים 4-3 הם הנוסעים אשר עשו שימוש בשירותי התובעת ומשלא שולמה התמורה בגין השירות הנ"ל יש לחייבם לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

ביום 01/11/04 ניתן פס"ד בהיעדר על מלוא סכום התביעה כנגד הנתבע 2.

ביום 26/09/04 בהתאם להודעת ב"כ התובעת נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 4-3 זאת לאחר שהמציאו לתובעת את הקבלה בגין מלוא התשלום עבור חבילת הנופש נשוא התביעה, ששולמה לידי הנתבע 2.

משכך נותרה לברר את התביעה אך כנגד הנתבעת מס' 1.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי לא נחתם בינה לבין התובעת כל חוזה לעניין חבילת הנופש, וכן כי התובעת סיפקה את חבילת הנופש לצד ג במישרין וללא ידיעת הנתבעת.

כן טענה הנתבעת כי לא עשתה שימוש בשירותי התובעת ולא היא שהזמינה מהתובעת את חבילת הנופש ומשכך לא ידעה אף את מחירה ו/או מה כללה. לכן אין על הנתבעת החובה לשלם עבור החבילה כלל.

עוד טענה הנתבעת כי מאחר ולנתבעת נותרה יתרת חוב בסך של 20,000 ש"ח לטובת התובעת הוסכם בין הצדדים על פריסת החוב ששולם במלואו במהלך 03/04 וכן הוסכם שהתובעת תספק את שירותיה לנתבעת רק כנגד תשלום מזומן ומראש ומשכך לא הנתבעת היא זו שהזמינה את השירות ולא הנתבעת היא זו שנהנתה ממנו לכן אין לחייבה.

התביעה נוהלה בהליך של  "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק, בתמצית כהוראת תקנה 214 טז (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לרבות התיאור המובא לעיל.

דיון:

הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך התובעת המבקשת סעד, נושאת בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364)

אך במקרה דנן דומני שנטל השכנוע הועבר לכתפי הנתבעת. הטעם לכך הינו, כי הודתה כי ההזמנה נעשתה במשרדה ובמסמך הנושא את פרטיה אך טוענת שזו נעשתה ללא הרשאה כדין. טענה זו היא מסוג "הודאה והדחה". המדובר בסיטואציה בה מודה הנתבעת בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציינת עובדות נוספות אשר בעטיין גורסת היא כי התובעת אינה זכאית לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבעת נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידה. וכאשר היא אינה מרימה נטל זה, מתקבלת גרסת התובעת, שכן הנתבעת הודתה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320).

לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים, בעדויות אשר הושמעו בפני ובסיכומי הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה כפי שהוגשה בפני להתקבל וכפי שיפורט להלן:

טענת מנהל הנתבעת מר זאב לגבי סוג הקשר עם הנתבע 2 מר זועבי הייתה מלווה בסתירות רבות. בתחילה טען כי היה קיים ביניהם חוזה קבלנות (שלא הוצג), לאחר מכן שהנתבע 2 שכר חדר במשרדו ולבסוף טען כי הנתבע 2 שימש כפרילנסר במשרדו ושילם עמלות מהעסקאות שהיה מבצע.

בנוסף טען כי מעצם היותו מומחה לתיירות למצרים וירדן, חשב כי הנתבע 2 בהיותו ערבי יקדם את השיווק שעושה הנתבעת למדינות הללו.