פסק-דין בתיק א 32195/05

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.     בשנת 2002 התקשרה הנתבעת 1, העוסקת בתחום הנדל"ן (להלן: " הנתבעת") עם ט.פ. חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ (להלן: " הקבלן") לשם בניית בניין דירות בשכונת הדר יוסף בתל אביב (להלן: " הבניין"). לאחר ההתקשרות פנה הקבלן לתובעת, חברה פרטית העוסקת בביצוע עבודות אלומיניום בבקשה לבצע את עבודות האלומיניום בבניין (להלן: " העבודות"), ואף נחתם ביניהם הסכם אשר התבסס על הצעת מחיר של התובעת מיום 02.09.03, בו ציינה התובעת כי החומרים יישארו בבעלותה עד לפרעון התשלום.

התובעת החלה בביצוע העבודות בבניין בתחילת שנת 2004, כאשר לטענתה מספר חודשים לאחר מכן נקלע הקבלן לקשיים כלכליים בעטיים הפסיק לשלם לה את הסכומים המגיעים לה על פי ההסכם. התובעת טוענת כי לאור זאת הודיעה למנהל הקבלן כי בכוונתה להפסיק את ביצוע העבודות עד לקבלת הסכומים המגיעים לה על פי ההסכם וכן כי תפרק את עבודות האלומיניום שכבר בוצעו בבניין. לטענתה בתגובה פנה אליה הנתבע 2, מנהלה של הנתבעת (להלן: " הנתבע" ו/או " חדאד"), וביקש כי העבודות יימשכו, וכי לא יפרקו את אשר הרכיבו ואף התחייב לדאוג לביצוע התשלומים המגיעים לתובעת מהקבלן, ואף מסר לתובעת כי בידי הנתבעת ערבות בנקאית בסך של 350,000 ש"ח אשר הפקיד בידיה הקבלן כבטוחה להשלמת ביצוע עבודות הבניה, וכי במידה ותתעוררנה בעיות תחלט הנתבעת את הערבות ומתוכה תשלם לתובעת את החוב המגיעה לה. לאור הבטחה זאת המשיכה התובעת לטענתה והשלימה את ביצוע העבודות במהלך שנת 2004. אולם לטענת התובעת הנתבעת לא עמדה בהבטחתה ולא שילמה לה את חובו של הקבלן. זאת למרות שהנתבעת חילטה בסופו של יום את הערבות שנמסרה לה על ידי הקבלן, לאחר ששיקים בסך של 362,997 ש"ח, שנמשכו על ידי הקבלן לטובת הנתבעת - לא כובדו.

לטענת התובעת בגין שיקים, שנמסרו לה ולא כובדו, היא פתחה בהליכי הוצל"פ נגד הקבלן, אשר שרוי בחובות כבדים ואשר הסיכוי להיפרע ממנו קלוש ביותר. לטענת התובעת, הנתבעים חייבים לה את הסכום הנתבע לאור התחייבותם המפורשת וכן לאור המצגים שהציגו לה לפיהם ישולם לה החוב על ידי הנתבעים, גם אם הקבלן לא יעמוד בתשלומים, ואשר בעקבותיהם הסכימה להשלים את ביצוע העבודות. לטענת התובעת בתחילת שנת 2005 פנתה הנתבעת לקבלן בבקשה כי יסכים להעברה ישירה של תשלומים לספקים ובעלי מקצוע שביצעו עבודות בבניין וזה נענה לבקשתה, אך  לתובעת לא הועבר כל סכום.

2.     לטענת הנתבעים ההסכם בינם לבין הקבלן לבניית הבניין הינו הסכם על בסיס מחיר "פאושלי" בו מתחייב הקבלן לסיים את עבודות בניית הבניין ולמוסרו בעד תמורה קבועה מראש שיקבל מהנתבעים, כאשר במסגרת ההסכם נקבע כי על הקבלן לבצע את כל עבודות הבניין לרבות ביצוע עבודות שלד, גמר פיתוח וכדו' ובכללם עבודות האלומיניום, אשר לצורך ביצוען התקשר הקבלן, ללא כל קשר לנתבעים, עם קבלני המשנה. לטענת הנתבעים הערבות האישית נלקחה מהקבלן כערבות להבטחת מחויבויותיו על פי ההסכם עם הנתבעת, וכי נוכח אי עמידתו בתנאי ההסכם, ונזקים כספיים רבים אשר נגרמו להם, נאלצו לחלטה. לטענתם מעולם לא התחייבו כלפי התובעת או מי מטעמה לא במפורש ולא במשתמע כי ישלמו לה את חובו של הקבלן, וכי אין כל יריבות בינם לבין התובעת ובוודאי שאין כל יריבות ו/או עילה לתביעה אישית כנגד הנתבע 2 אשר שימש כמנהלה של הנתבעת. עוד טענו הנתבעים כי הפעם הראשונה בה נתקל הנתבע במר יעקב בנפשי מנהל התובעת (להלן: " בנפשי") הייתה בחודש ינואר 2005, עת התפרץ זה למשרדו בליווי אדם נוסף ודרש ממנו באיומים להעביר לו את סכום הערבות שנמסר לו על ידי הקבלן, ואיים לפרק את עבודות האלומיניום, וכי לאחר התפרצות זאת לא הגיע עוד מי מטעם התובעת לבצע את עבודות האלומיניום והנתבעים נאלצו לשכור קבלן אלומיניום נוסף על מנת שיסיים את עבודות האלומיניום באתר.

3.     התובע הגיש תצהיר מטעמו, תצהיר של מר שלום פלד (להלן: " פלד") אשר התקשר עם הקבלן בהסכם לביצוע עבודת התקנת המעקות בבניין, ותצהיר של מר אמנון פרנק (להלן: " פרנק") מנהלה של ט.פ. חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ. הנתבעים הגישו תצהיר של הנתבע 2 מר יהודה חדאד.

דיון והכרעה

4.     הנתבעים העלו בכתב הגנתם כמו גם בסיכומיהם את הטענה בדבר העדר יריבות בינם לבין התובעת וכן את הטענה בדבר העדר עילת תביעה אישית כלפי הנתבע 2 אשר שימש כמנהלה של הנתבעת.

5.     לטענת הנתבעת התקשרותה נעשתה מול הקבלן ישירות ולא הייתה לה כל מעורבות בהתקשרות בין התובעת לקבלן. עוד טענה כי בשלב ההתקשרות כלל לא הכירה את התובעת או מי מטעמה ולא נוצר ביניהם קשר, ועל כן דין התביעה נגדה להדחות. הנני סבורה כי דין טענה זאת בדבר היעדר יריבות כעילה לדחיית התביעה כנגד הנתבעים להדחות, שכן עילת התביעה אשר הועלתה כנגד הנתבעים אינה מבוססת על ההסכם אשר נעשה בין הקבלן לתובעת, והתובעת כלל לא טענה כי הנתבעים או מי מהם היו צד לו, אלא תביעתה נשענת על הטיעון כי הנתבעים ערבו לחובות הקבלן כלפיה, ועל כן, ובמידה ותוכח טענה זאת, וודאי שישנה יריבות בנסיבות אלו בינה לבין הנתבעת.

6.     טענה נוספת אשר הועלתה על ידי הנתבעים הייתה כי אף אם התחייב הנתבע כי הנתבעת תשלם את חובות הקבלן לתובעת, עדיין לא הייתה כל סיבה להגיש תביעה אישית נגדו, עת שימש כנושא משרה בנתבעת ובעל מניות בה ואשר התחייבותו אם ניתנה, ניתנה בשם החברה ולא באופן אישי. התובעת מנגד טענה בסיכומיה כי התחייבות הנתבע נעשתה לא כאורגן של החברה אלא באופן אישי וכי בהתאם לעדויות עדי התביעה הנתבע הוא שהתחייב כלפיהם ולא נאמר על ידו כי הנתבעת תדאג לביצוע התשלומים המגיעים להם מן הקבלן, לטענתה התחייבותו נעשתה תוך חריגה מסמכותו וללא הרשאה וכי בנסיבות אלו יש להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 105 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983.

7.     בפסק דין ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ (לא פורסם, 05.02.04) דן בית המשפט העליון בהרחבה בהבדלים בין הרמת מסך לבין הטלת אחריות אישית על אורגן החברה, וכך הוא מציין:

יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק ......אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" .....אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה".

8.     טענתה העובדתית של התובעת לפיה הנתבע התחייב כי הוא אישית יערוב להתחייבות הקבלן כלפיה אינה יכולה לעמוד במקרה הנדון ויש בה כדי ניסיון לאחוז במקל משני קצותיו. שכן, אין התובעת יכולה לטעון מחד כי התחייבותו של הנתבע ניתנה באופן אישי וכי הוא לא התחייב בשמה של הנתבעת אלא בשמו, וללא קשר אליה, ומנגד לתבוע את הנתבעת כאחראית בגין התחייבות נטענת זאת מכח התחייבותו של הנתבע בשמה של הנתבעת. לכן, מניסוח כתבי הטענות ועילות התביעה במקרה הנדון אשר הופנו אף כלפי הנתבעת יש לבדוק האם וככל שניתנה התחייבות על ידי הנתבע, אשר שימש כנושא משרה בנתבעת וכבעל מניות בה (בשיעור של 20% כטענת הנתבעת), יש מקום בהתאם להלכה הפסוקה להרים כלפיו מסך ולחייבו באופן אישי על פי כללי "הרמת מסך".

9.     הלכה היא, כי הרמת מסך, אינה עניין שבשגרה, אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ראו פסק דין בן מעש לעיל וכן ע"א  4606/90 מוכרמן נ' תלמר בע"מ, פ"ד מו (5) 353. במקרה הנדון, לא הוכיחה התובעת כל עילה להרמת מסך, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע ביקש לנצל את אישיותה הנפרדת של הנתבעת למטרה לא כשרה וכי עשה שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת לצורך התחמקות מהבטחותיו הנטענות. יתרה מהאמור, התובעת לא הצליחה להוכיח כי התחייבותו הנטענת של הנתבע כלפיה ניתנה על ידו באופן אישי ולא כאורגן של הנתבעת, וכאשר נחקר מר בנפשי מדוע הוגשה התביעה נגד הנתבע באופן אישי שכן התחייבותו ככל שניתנה ניתנה בשם החברה ולא בשמו אישית השיב זה " תשאל אותו ולא אותי" (עמוד 23 לפרוטוקול מיום 07.11.06 שורה 5). די באמור לעיל כדי לקבוע כי אין מקום להרים מסך כלפי הנתבע, וככל שיש לתובעת עילת תביעה היא עומדת כלפי הנתבעת בלבד.

ערבות הנתבעים לחובות הקבלן

10.המחלוקת העיקרית בתיק זה היא כאמור בשאלה האם אכן נתן הנתבע התחייבות לתובעת, באמצעות מנהלה מר בנפשי, לפיה היה והקבלן לא ישלם לה את החובות בגין העבודות אותן ביצעה ותבצע בבניין, תשלם לה הנתבעת סכומים אלו. התחייבות זו משמעה כי הנתבעים התחייבו לערוב לתובעת בגין חובות הקבלן כלפיה, והשאלה אותה יש לבדוק היא האם עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח ערבות זאת.

11.בהתאם להלכה הפסוקה הנטל להוכיח הסכם ערבות מוטל על כתפי הטוען לו כמי שמוציא דבר מחברו ואין להסתפק לשם כך ב "הרהורי הלב של הנושה" (ראו ע"א 714/87 נתן שר נ' קלמן כהן, פ"ד מג(3) 159, 162).

12.בע"א (מחוזי ת"א) 1011/01 ניצולת הקרטל נ' דניר דננברג, דינים מחוזי, כרך ל"ד(1) 131, הביע בית המשפט המחוזי דעתו באשר להשתכללות חוזה ערבות בקובעו:

            " חוזה ערבות אינו חוזה רגיל לחלוטין מאחר שיש בו את הפוטנציאל ליצור חיובים משפטיים וכלכליים חמורים ביותר כלפי הערב ... יש בו כדי לייחס חובות למי שלא נטלם על שכמו מלכתחילה. משכך יש לומר כי על אף שעל יצירתה של ערבות חל חוק החוזים ... יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של אותו חוזה".