פסק-דין בתיק א 32092/03

ההליך

1.         תביעת נזיקין לפיצויים בגין נזקי גוף בעקבות תאונת עבודה.

2.         זהו מקרה של פציעה מיום 7.12.00. העובד, אברהם יניב, יליד 1976 (להלן: "התובע"), עסק באבטחה במקרקעי הנתבעת 1 (להלן: "רשות שדות התעופה" או "רש"ת" או "הנתבעת 1"); מעסיקתו היא חברת כוח אדם, הנתבעת 2 (להלן: "שלג לבן" או "הנתבעת 2"), המבוטחת על ידי הנתבעת 3. במהלך עבודתו (סורק ושומר בשער מטענים) במתקן השייך לרשות שדות התעופה ("שדה דב"), נסגר שער חשמלי על גב כף ידו הימנית של התובע וגרם לו לפגיעה (להלן: "התאונה" או "האירוע").

3.         האירוע הוגדר כ"תאונת עבודה"; לתובע שולמו דמי פגיעה.

גדר המחלוקת

4.         הצדדים חלוקים באשר לנסיבותיו המדויקות של האירוע, קיומה של התרשלות מצד מי מהנתבעות, חלוקת האחריות בינן לבין עצמן (במישור הנזיקי ובמישור החוזי), אשמו התורם של התובע, נכותו והשפעת הפגיעה על תפקודו של התובע ועל שיעור נזקיו.

נסיבות התאונה

5.         ביום התאונה עסק התובע, כאמור, באבטחה. בתצהיר עדותו הראשית הוא מפרט כדלקמן: "ביום 7.12.00 בשעה 11:00, או בסמוך לכך עת עבדתי, במסגרת תפקידי בשער המטענים בשדה דב, נסגר השער בחזקה על גב כף יד ימין וחתך את ידי בגב כף יד ימין (להלן "התאונה") אירוע התאונה היה כדלקמן: שער הסגירה, עת נכנסתי למשמרתי, היה תקין, משהתחלתי להפעיל השער ובאחת ההפעלות נתקה השער למעלה ולא נסגר. עקב הוראות הבטיחות היה עלי לתקן השער בהקדם, כדי למנוע מצב של כניסות רכבים לא מורשים, הגורמים לסיכון ביטחוני. לצורך כך ניתן לעובדים בשער, מפתח למנגנון הפעלת השער החשמלי, כדי שניתן יהא לתקנו באופן ידני במידה של תקלה. יצוין, כי נוהל זה היה ידוע לעובדים והודרכתי לעשות כן במידה של תקלה בשער. בהתאם להוראות נהגתי, שכן לא הייתה לי כל ברירה ולא יכולתי לעזוב את המקום ועל כן פתחתי את המנגנון החשמלי במפתח שניתן לי בצרור המפתחות, (צרור שמועבר בין המשמרות) ולפתע החל השער לעבוד ונפל על ידי הימנית, אשר נמחצה." (סע' 6).

6.         התובע חזר על דבריו בפניי. בחקירתו הנגדית תאר את מנגנון התאונה: "ש. הסבר מה היה שם? ת. המחסום נשאר פתוח. ש. זו תקלה? ת. כן. הוא לא מגיב אני לוחץ על הלחצן והוא לא מגיב. פתחתי עם המפתח, הורדתי את המכסה שלה. הוא היה חצי פתוח. אם אני לא טועה באותו זמן עשו שיפוצים במחסום. ואז המחסום מחץ לי את היד והבנתי שקרה משהו ומשכתי את היד הלחוצה. אחרי זה אני לא יודע כי מצב היד לא משהו ופינו אותי" (פרוטוקול, עמ' 15).

7.         לגבי נסיבות האירוע ניתן ללמוד גם מראיות נוספות. כך, למשל, בטופס "סיכום טיפול במחלקה לרפואה דחופה" מיום 7.12.00 שעה 12:31 נרשם כך: "בן 24, בד"כ בריא, לא נוטל תרופות. לדבריו שער נסגר על כף יד ימין. לדבריו הארוע בזמן עבודה... ". (נספח א' לכתב התביעה). גרסתו זו של התובע, שלפיה נפגע מן השער, חוזרת על עצמה גם בטופס הראשון אשר ממולא עבור המוסד לביטוח לאומי. זהו טופס ב.ל. 250, בו נרשם: "בשמירה נסגר השער על גב יד ימין. איבר נפגע: יד ימין". (טופס ב.ל. 250, נספח לכתב התביעה). מסמך זה נחתם על ידי מעסיקו של התובע ביום 11.12.00, ארבעה ימים לאחר קרות התאונה. באותו יום פנה התובע לקבלת טיפול רפואי בשל חבלת היד. בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה נרשם: "7.12 איכילוב- חתך גב כף יד ימין במהלך עבודתו" (נספח לכתב התביעה). שלושת המסמכים הנ"ל נרשמו בסמוך לאחר האירוע. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, שולמו בגינה דמי פגיעה לתובע והוענקה נכות רפואית צמיתה של 7.5%. בנוסף, עדותו של התובע הותירה רושם אמין. אין לומר כי גרסתו לוקה באי עמידה בנטל הוכחה, לפי מאזן ההסתברויות. אני מקבל אפוא את גרסתו בדבר אופן התרחשות האירוע.

האחריות להתרחשות התאונה

8.         התובע טוען כי פעולת ה"תיקון" שביצע במנגנון המחסום הייתה פעולה לגיטימית לחלוטין, לה היה מורגל ומתורגל. באשר לנוהל, אשר נטען כי היה נוהג בין המאבטחים, שלפיו עם קלקולו של המחסום נאלצים הם לתקנו, השיב התובע: "ש. מפנה לסעיף 6 לתצהירך פסקאות 3 ו-4. כמה פעמים תיקנת את השער בצורה הזו לפני האירוע? ת. לא יודע בדיוק להגיד, אבל עשיתי את זה. ש. חשבת שזה בסדר? זה נראה לך מסוכן? ת. תמיד עשינו את זה וקיבלנו מפתחות הרי לשם. ש. אם אומר לך שההוראות היו שאפשר להשתמש כדי לסגור את השער בצורה ידנית אבל לא היית צריך להכניס את היד? ת. ראיתי יותר מפעם אחת את שהרבני ואחרים עושים את זה ולא שאלתי שאלות. המפתח הזה פותח את כל הבית של המנוף, הבית נשלף ועושים את זה עשרות פעמים. ש. אתה חושב שזו פעולה מסוכנת? ת. זה מה שאמרו לי לעשות. בדיעבד אני מבין שזה מסוכן. ש. אתה מתריע? ת. בשדה התעופה אצלי המגמה היא לא להתעסק עם השער, אבל ההרגל, ככל שהוותיקים ילכו ויעזבו ההרגל יעבור. כולם ידעו ויודעים את זה, כולל אחראים. לוקחים מפתח שבדי ומתקנים." (פרוטוקול, עמ' 12-13), וכן: "ש. אני למד ממך שהרשות השאירה את התיקונים הקטנים למאבטחים ואת התיקונים הגדולים לאלטרון [יצרני השער - א.ז.]. נכון? ת. בפועל זה מה שקרה..." (פרוטוקול עמ' 16).

9.         לעדותו של התובע מצטרפת עדות חברו למקום העבודה, זילכה תומר. זה העידבחקירתו הנגדית: "ש. מפנה לסעיף 3 לתצהירך. למה אתה מתכוון ב- "היה ברור"? ת. היה ברור שבמידה ויש תקלה ברור שהשדה צריך להמשיך לתפעל וכעזרה ראשונה... היה ברור לפי הלך הרוח, חפיפה עם עובדים אחרים. ש. הנוהל הזה נראה לך מסוכן? ת. לא. ש. אי פעם נדרשת לעשות פעולה כזו בעצמך? ת. כן. בהתאם לנסיבות. לא באותו שער ספציפי. הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות... ש. המנגנון יוצא לכיוון שלך או אתה צריך להכניס אותו כשאתה מנסה לפתוח אותו? ת. אף פעם לא נתקלתי בצורך להפעיל את המפתח או להכניס את היד." (פרוטוקול, עמ' 18). לעניין הנוהג שהשתרש בין המאבטחים לגבי טיפול בתפקוד המחסומים מסר: "ש. ההוראות לא ניתנו לך על ידי חבריך למשמרת, אלא על ידי האחראים עליך [מקריא מתצהירך]? ת. זה הלך הרוח במידה ויש איזו תקלה. הלך רוח נוצר מאיזשהם מקרים חוזרים ונשנים על תקלות שהיינו צריכים לתקן. למי אתה מתכוון ב "ממונים עלינו"? ת. בדרך כלל לראש המשמרת. ש. מפנה לסעיף 4 לתצהירך. למי אתה מתכוון? ת. לא יודע מה זה הדרכנו, אולי זה סמנטיקה. לא עברנו תדריך ליד השער. ש. אתה כותב פה שקיבתם [צ.ל. "קיבלתם". א.ז.] הנחיות בעל פה. מי נתן אותן? ת. של ראש המשמרת, או אחראי תחזוקה, או אחראי תפעול בשדה. אלה אנשי רשות." (פרוטוקול, עמ' 18-19). 

10.       מנהל האחזקה מטעם רש"ת, יואל דדון, מסר בעדותו את הדברים הבאים: "ש. מי הגוף ברשות שאחראי על תקינות השער הזה? ת. אני. תקינותו במסגרת עבודתי. ש. אמרת שכשיש תקלה בשער אתה מזמין את אלטרון והם מתקנים. האם קורה שישנן תקלות קטנות יותר שאינן מצריכות קריאה לאלטרון? ת. אני לא נוגע בשער. כשיש תקלה, אפילו הקטנה ביותר, אני מזמין את אלטרון והם מתקנים. קורה שמזמינים אותם וכשהם מגיעים השער כבר עובד. ש. אומר התובע שההוראות של הרשות לגביו היו שכשאר יש תקלה הוא צריך לפתוח עם המפתח ולתקן? ת. השומרים לא צריכים להתעסק עם השער. יש אפשרות עם מפתח להעביר את השער למצב ידני, אבל זה רחוק מלתקן את השער. אין שום תיקון שם. זו פעולה של הרמת המחסום למעלה... האם זה נכון שבשער יש מפתח? ת. כן. ש.לדעתך,תפקידו של המפתח הוא להעביר את השער לידני? ת. לאפשר הרמה של הזרוע... ש. יש שני מצבים תיאורטיים אפשריים; האם המפתח משנה את המצב או שרק פותח את הקופסא? ת. יש מפתח שמאפשר מעבר מאוטומטי לידני ובצד השני של המחסום יש דלת שפתיחתה מאפשר לטכנאי להתעסק עם המנגנון. לא צריכים להכניס את היד פנימה. ש. אם השער נתקע למעלה, נכון שתפקיד השומר הוא להעביר לידני ולמשוך למטה? ת. אם הוא רוצה לסגור, אז כן וההיפך..." (פרוטוקול, עמ' 22-23). מן הדברים האמורים ניתן להסיק כי לא בכדי הושאר אצל אנשי האבטחה העומדים בפתחו של המחסום נשוא התובענה מפתח, שבאמצעותו ניתן לשלוט על המחסום. אכן, אין זה מתפקידם המוגדר של אנשי האבטחה לתפעל תקלות בשער, אולם הדבר נתבקש מהם בצורה עקיפה או ישירה (מסירת המפתח הנ"ל) נוכח המציאות, אשר במסגרתה לעיתים מתקלקל השער ויש לתפעלו בצורה ידנית או לבצע פעולה טכנית שתביא לתיקונו. הגיוני כי הכל ירצו במחסום מורד, המקיים את דרישת אבטחת המתקן, מחד גיסא, אך גם שניתן יהיה להרימו כדי לאפשר כניסה ויציאה, מאידך גיסא. בין אם פעולת המפתח הייתה "תיקון" בין אם לאו, זוהי פעולה שלא הוגדרה במפורש למאבטחים בכלל ולתובע בפרט כחלק מן המטלות ה"מסודרות" במסגרת עבודתו. הוא גם לא הוכשר לכך. דדון העיד כי: "ש. האם יש הוראות ברורות מה לעשות במקרה מסוים כשהשער נתקע? ת. להודיע לאחזקה. אין הוראות כתובות. יש הוראות כלליות והנחיות של המנהל המקצועי... ש. אם השומרים אינם אמורים להיכנס למנוע, למה להשאיר להם מפתח לזה? ת. כי המפתח מאפשר נטרול של השער". (פרוטוקול, עמ' 23-24). אין להתפלא על כך שבמפתח נעשה שימוש מעבר לניטרול סתם, אפילו במעין "תורה שבעל פה", על מנת לאפשר את המשך פעולתו המיידית של השער.

11.       בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1999 (שבאו במקומן של התקנות מתשמ"ד), יש כדי ללמד על סטנדרט הזהירות הראוי בדבר מתן הדרכה נאותה. התובע אינו טכנאי מחסומים. הוא לא הודרך כראוי בכל הקשור לאופן תיקון ותפעול המחסום פרט לכך שנאמר לו או שנתנו לו להבין שעליו לעשות כן במידה ותחול תקלה כלשהי. לא ניתנו לתובע הכלים והאמצעים להתמודד עם תקלה טכנית במחסום דוגמת זו אשר גרמה לפציעתו. לא די בהעברת צרור מפתחות בין משמרת למשמרת, שבתוכו גם מפתח למנגנון המחסום, ללא הנחיות ברורות מה לעשות בו ומה אסור לעשות בו (ראו והשוו: ע"א 663/88 יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 122 - 123).

12.       באי מתן המפתח לאנשי האבטחה או, לחלופין, בהדרכה מתאימה, שתפרט במדויק את ה"מותר" וה"אסור", ניתן היה למנוע את התרחשות האירוע. מי שעוסק בסוג זה של עבודה לא אמור להיפצע. בכך מתקיימת דרישת הקשר הסיבתי העובדתי שבין הפרת החובות לנזק. בבדיקת הקשר הסיבתי יש לבחון האם קשר סיבתי עובדתי זה לא נשלל בשל "סיבתיות משפטית", קרי, האם מעשה של הנפגע, התובע, מנתק את הקשר הסיבתי. ניתוק הקשר הסיבתי ייתכן מקום שבו פעולה מכוונת של אדם אחר מהווה את הסיבה המכרעת לנזק, כל זאת בתנאי שלא ניתן היה לצפות פעולה זו (ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' סלע, פ"ד נו (1) 822, 830). במקרה דנן, ניתן גם ניתן היה לצפות את פעולותיו של התובע, אשר אירעו במהלך הדברים הרגיל של עבודתו, ולצורך המשכה התקין, ועל כן לא נותק הקשר הסיבתי.

13.       שאלה נפרדת היא, האם יש לייחס לתובע אשם תורם לאירוע התאונה. המגמה השלטת בעניין זה חזרה ונשנתה בפסיקה, לאמור: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו ... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד"(ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 603-604; ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן),פ"ד מא (4) 524, 527).

            טעמה של ההלכה ברור: למעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה, על הציוד וכן על נוהלי העבודה והבטיחות. כמו כן, המעביד קובע איזו עבודה תוטל על פועל פלוני בהתבסס על כישוריו וניסיונו של זה. כן שולט הוא במתכונת ההדרכה של אותו פועל ומידתה. העובד עושה מלאכתו בגבולות אשר נתחמו על ידי המעביד, ועל כן, ההנחה המשפטית המקובלת היא, כי עובד נפגע כתוצאה מהתממשותו של סיכון שנוצר על ידי המעביד. אשם תורם יוטל על העובד במקרה שחרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד. במקרה דנן, קשה לראות בתובע כשותף משמעותי לאחריות בכך שקיבל על עצמו את ביצוע העבודה, שכן לא נצפה מעובד כי יצא חוצץ נגד הוראות הממונים עליו, אפילו אם דובר היה בסוג של נוהג או ציפייה. ועוד: עובד העושה עבודה מסוכנת אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו האישי; דווקא עובד טוב נוטל על עצמו סיכוני גוף כדי לעשות מלאכתו נאמנה. כמו כן, לא תמיד תנאי העבודה מאפשרים לו לשקול את הסיכונים. ראו, בין היתר: "המדובר בענייננו באחד מאותם מקרים שבצד העדר הדרכה מתאימה לגבי צורת העבודה מצד המעביד, מגלה העובד חריצות, יוזמה ודבקות בעבודה. בנסיבות אלה, לא כל טעות שלו צריכה להיקבע כאשם תורם" (ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ, דינים עליון, סג', 52).

            עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע הוא איש אבטחה מנוסה, שלא התריע על הנוהל, כמו גם בכך שלא מדובר היה בנוהל מסודר, וכן את העובדה שכל מי שמכניס ידו למתקן באופן כזה צריך לצפות אפשרות של פגיעה, גם אם ביצע זאת בעבר ללא פגע, יש מקום לשקול ולקבוע שיעור מסוים של אשם תורם מצדו. התובע נשאל והשיב: "ש. אתה מתריע? ת. בשדה התעופה אצלי המגמה היא לא להתעסק עם השער, אבל ההרגל, ככל שהוותיקים ילכו ויעזבו ההרגל יעבור. כולם ידעו ויודעים את זה, כולל אחראים. לוקחים מפתח שבדי ומתקנים" (פרוטוקול, עמ' 13).   

14.       האחריות העיקרית בגין קרות התאונה מוטלת על הנתבעות, או מי מהן; בנסיבות שתוארו אני רואה לנכון להעמיד את אשמו התורם של התובע על 15%.

אחריות מעביד (שולח) ואחריות מחזיק המקרקעין (המזמין)

15.       שלג לבן, המעביד, שלחה את התובע לעבוד במתקן של רש"ת, מזמין העבודה ומחזיק המקרקעין. מה חלוקת האחריות ביניהן?