פסק-דין בתיק א 31938/04

מבוא

1.         בפניי תביעת רשלנות מקצועית המכוונת כלפי הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו.

2.         התובעת, ילידת 1943, טוענת כי ביום 1.8.1994, לאחר שסיימה את עבודתה בעמותת לב הזהב ובדרכה חזרה לביתה, היא צעדה ברח' ויצמן בחולון לעבר תחנת האוטובוס. לפתע עבר בסמוך אליה טנדר לבן, פגע במהלך נסיעתו בבקבוק זכוכית, ניפץ אותו, ורסיס זכוכית ניתז לעבר רגלה השמאלית. עקב כך נגרם לתובעת חתך עמוק בקרסול שמאל. היא פונתה על ידי הנהג הפוגע לקופת חולים כללית, טופלה ושוחררה לביתה. הואיל ועסקינן בתאונת עבודה, הגישה התובעת ביום 3.11.1996 למוסד לביטוח לאומי ( להלן: "המוסד") בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה. ביום 16.12.1998 נקבעה לה נכות זמנית החל מיום 17.10.1998. ביום 6.5.1999 קבע המוסד כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה. ביום 16.11.1999 שכרה התובעת את שירותיו של הנתבע. לדבריה, הנתבע היה אמור לטפל עבורה הן בתביעה מול המוסד, על מנת שתיקבע לה נכות צמיתה עקב החמרה שחלה במצבה, והן בתביעה לפיצויים נגד קרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( להלן: "קרנית"). בפועל, הנתבע טיפל אך ורק בתביעה מול המוסד, וביום 4.9.2001 קבעה ועדה רפואית של המוסד כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 13%. רק בחודש אוקטובר 2003, כאשר התובעת שכרה את שרותיו של עו"ד אחר, נודע לה כי הנתבע לא פעל כלל להגשת תביעה נגד קרנית. בינתיים התיישנה עילת התביעה נגד קרנית, הואיל וחלפו כבר תשע שנים מאז התאונה. התובעת טוענת כי על הנתבע לפצותה בגין נזקיה, אותם אין היא יכולה לתבוע מקרנית בשל התיישנות התביעה נגדה.

3.         הנתבע מודה כי ביום 16.11.1999 שכרה התובעת את שרותיו, אך לדבריו, כאשר שמע את גרסתה של התובעת, הוא הבהיר לה כי הוא מוכן לטפל אך ורק בתביעה מול המוסד בגין החמרת מצבה ( להלן: "תביעת ההחמרה"), אך לא בתביעה מול קרנית. טעמו של דבר הוא שגרסתה של התובעת אודות אופן קרות התאונה היתה לא ברורה ומשתנה, והתעוררו תמיהות מדוע הפניה הראשונה למוסד נעשתה למעלה משנתיים לאחר התאונה הנטענת. בנסיבות אלה, הנתבע העריך כי יהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לבסס ממצאים על יסוד גרסתה של התובעת. הנתבע גם הסביר לתובעת כי לנוכח העובדה שנקבעה לתובעת נכות בשיעור 0%, הרי שגם אם תוגש תביעה נגד קרנית וגם אם התביעה תוכתר בהצלחה, אין כדאיות כלכלית בניהול התביעה לנוכח הפיצוי הזניח הצפוי לתובעת. התובעת קיבלה את עמדתו של הנתבע ולכן סוכם כי הנתבע יטפל אך ורק בהגשתה של תביעת ההחמרה. הנתבע השקיע זמן ומאמץ בניהול תביעת ההחמרה. ביום 4.9.2001 הוכתרה בהצלחה תביעת ההחמרה, ונקבעו לתובעת 13% נכות צמיתה. בכך סיים הנתבע את הטיפול המשפטי בענינה של התובעת.

4.         על מנת שהתובעת תזכה בתביעתה הנוכחית, שומה היה עליה לצלוח מספר מכשולים: ראשית, היה עליה להוכיח כי אכן התרחש הארוע שבגינו קמה לה עילת תביעה נגד קרנית, קרי, שהיא אכן נפגעה ברגלה בנסיבות המהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ( להלן: "הפלת"ד); שנית, היה עליה להוכיח כי הנתבע אכן קיבל על עצמו לייצג אותה בתביעה נגד קרנית, לפי הפלת"ד; שלישית, היה עליה להוכיח את הנזק שנגרם לה כתוצאה מן העובדה שהנתבע לא הגיש בשמה תביעה נגד קרנית.

מדובר בשלושה תנאים מצטברים, אשר די באי התקיימותו של אחד מהם כדי להביא לדחיית התביעה.

            להלן נבחן האם עלה בידי התובעת להוכיח את שלושת התנאים המצטברים.

האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים

5.         התובעת טוענת כי תאונת הדרכים התרחשה ביום 1.8.1994, כאשר צעדה ברחוב. לפתע עבר בסמוך אליה רכב שפרטיו אינם ידועים, פגע במהלך נסיעתו בבקבוק זכוכית וניפץ אותו. רסיס זכוכית ניתז לעבר רגלה השמאלית של התובעת וגרם לה חתך עמוק בקרסול שמאל. היא פונתה על ידי הנהג הפוגע לקופת חולים כללית, טופלה ושוחררה לביתה. התובעת אינה יודעת את זהותו של הנהג הפוגע.

            מתוך החומר הרפואי שהועבר לבית המשפט על ידי קופת החולים הכללית, עולה כי אכן ביום 1.8.1994 היא ביקרה במרפאה וטופלה על ידי ד"ר פרי קאן, אשר רשם מפיה את הדברים הבאים: " בעת שהלכה על המדרכה, עובר רכב שפגע בבקבוק זכוכית, עף רסיס שגרם לחתך בקרסול שמאל חיצוני עם פגיעה בכלי דם. בוצע חיטוי ונעשתה תפירה עם משי ... הוצאת תפרים בעוד 10 ימים."

            בהמשך הגיליון הרפואי נרשם כי ביום 7.8.1994 הוחלפו לתובעת תחבושות, וביום 11.8.1994 הוצאו התפרים.

מסמך זה מהווה חיזוק משמעותי לעדותה של התובעת, שכן הגרסה שרשם ד"ר קאן מפיה של התובעת ניתנה בזמן אמת, ביום קרות התאונה. קשה להניח כי התובעת היתה מספיקה לבדות מליבה גרסה דמיונית בזמן הקצר שחלף מאז הפגיעה ועד שהרופא טיפל בה ורשם את דבריה.

            אכן, השוואת עדותה של התובעת עם גרסאות קודמות שמסרה בענין נסיבות התאונה מגלה כי קיימות אי התאמות כאלה ואחרות בגרסאות השונות, כגון שעת הארוע והאם היה זה בדרכה אל העבודה או בחזרה מן העבודה. כמו כן,  במכתב שחרור של המחלקה האורטופדית במרכז הרפואי ע"ש וולפסון, מיום 19.10.1998, רשם האורטופד ד"ר גרין כי התובעת סובלת מכאבים שהופיעו לפני ארבע שנים " לאחר חתך מזגוגית.". עם זאת, מדובר באי התאמות של מה בכך, שאינן מהוות סטייה של ממש מן הגרסה העקבית של התובעת במשך השנים באשר לקרות התאונה.

אין להתעלם מן העובדה שסיפור המעשה כולו נשמע מוזר למדיי- החל בשאלת עצם התכנותו הפיזית של הארוע- כיצד זה ייתכן שבקבוק יינתז מגלגלי רכב חולף ויפצע את קרסולה של התובעת; עובר לשאלה כיצד זה יתכן שנהג הרכב הפוגע, שהיה תוך כדי נסיעה, הצליח להבחין בפגיעה ועצר את רכבו על מנת להסיע את התובעת למרפאה; וכלה בשאלה כיצד זה ייתכן שהפנייה לקופת חולים לשם קבלת תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה נעשתה רק ביום 31.8.1995, כשנה תמימה לאחר הפגיעה הנטענת (נספח ב' לתצהירה של התובעת). בנוסף, לא היו עדים לארוע, זולת אותו נהג אלמוני שפגע בבקבוק. חרף מוזרותו של הסיפור כולו, יש ליתן משקל מכריע לעובדה שגרסתה של התובעת נמסרה לרופא המטפל בזמן אמת, בעת שזה טיפל בפגיעה שנגרמה לתובעת ואף ביצע תפירה של החתך בקרסול. אינני מעלה על דעתי שבנסיבות אלה היתה התובעת בודה את הסיפור מדמיונה, באשר טרם עלה בידה לקבל ייעוץ משפטי אשר יעמיד אותה על היתרון שבהצגת הארוע כתאונת דרכים.

יצויין כי החומר הרפואי מיום 1.8.1994, התומך בגרסתה של התובעת, כלל לא נמצא בידי בעלי הדין והם אף לא הפנו אליו בסיכומיהם, אך בית המשפט אינו יכול להתעלם מראיה כה משמעותית המונחת לנגד עיניו.

על כן אני קובע כי הארוע הנטען על ידי התובעת אכן התרחש. עם זאת, חשוב לציין כי אלמלא הוגש לבית המשפט התיעוד הרפואי מיום 1.8.1994, הייתי מגיע לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את התרחשותו של הארוע, בשים לב למוזרותו, לתמיהות המתעוררות מן הסיפור, להעדרם של עדים זולת התובעת, ובשים לב לכך שהתובעת לא הותירה רושם מהימן במיוחד.

6.         אין ספק שהארוע המדובר עולה כדי תאונת דרכים, שכן הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים באופן הבא:

            " מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

            במקרה דנן עסקינן במאורע- התזת בקבוק, שבו נגרם לתובעת נזק גוף- חתך בקרסול, עקב שימוש שנעשה ברכב למטרת תחבורה על ידי אותו נהג אלמוני שפגע בבקבוק. גם על פי מבחן הסיכון הנובע מהשימוש ברכב למטרת תחבורה מדובר בתאונת דרכים. גם העובדה שמדובר בארוע נדיר, אינה משנה את המסקנה: