פסק-דין בתיק א 31918/06

התובע, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, הגיש נגד הנתבעים 1 ו- 2 תביעה בסדר דין מקוצר על סך 2,222 ש"ח. סכום התביעה הוא יתרת חוב בלתי משולמת בחשבונה של נתבעת 1, נדמג השקעות 2001 בע"מ (להלן - החברה) שהתנהל אצל התובע (להלן - החוב). התביעה הוגשה גם נגד נתבע 2, אשר שימש כמנהל החברה, מכוח ערבותו האישית לחובותיה. בנוסף לסכום החוב מבקש התובע תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ וריבית כחוק.

הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, נתמכת בתצהירו של נתבע 2, אסף אלפרוביץ. לטענת הנתבעים, נתבע 2 פנה במהלך שנת 2003 למנהלת האשראי בסניף הבנק (להלן - מנהלת האשראי) וביקש לכסות את יתרת חובה של החברה ולסגור את החשבון. לטענתו, ביקש ממנהלת האשראי לחשב את יתרת החוב ולכלול בה את כל הריביות, העמלות וההוצאות, על מנת לסגור את החשבון בפריסה ל- 24 תשלומים. במועד זה הפקיד נתבע 2, 24 המחאות חודשיות לתשלום מלוא החוב וסגירת החשבון. 

לטענת הנתבעים, במשך 24 חודשים נפרעו כל ההמחאות והן היו אמורות לכסות את כל יתרת החוב בחשבון על מנת לאפשר את סגירתו.

עוד טוענים הנתבעים, כי התובע פעל ברשלנות כאשר לא פעל בהתאם להוראות הנתבעים ולא סגר את החשבון בגמר פירעון ההמחאות ובכך גרם לחיובים עודפים בגין עמלות, דמי ניהול, ריביות והוצאות משפטיות, אשר מהווים את מלוא סך התביעה. מנימוקים אלה מבקשים הנתבעים, כי תינתן להם רשות להתגונן.

דיון 

הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר הוא אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסמו).

ואולם, אם במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, מופרכת הגנתו לכאורה מפיו הוא, אזי תתבקש המסקנה, כי ההגנה הנטענת היא "הגנת בדים" ובית המשפט לא ייעתר לבקשה למתן רשות להתגונן.

אין חולק, כי הנתבעים התקשרו בהסכם עם התובע וכי נתבע 2 ערב לחיובי החברה. כמו כן אין חולק, כי הוסכם בין התובע לנתבעים על הסדר לתשלום החוב (להלן - הסדר החוב) לפיו, הופקדו במועד זה שיקים דחויים על סך 23,780 ש"ח והנתבעים היו אמורים להפקיד בשלב מאוחר יותר 24 שיקים נוספים ו- 150 ש"ח במזומן, לכיסוי מלא של החוב.

בחקירתו הודה נתבע 2,  כי חתם על הבקשה להלוואה ועל  הסדר החוב ( ת/2) הקובע, בין היתר, כדלהלן:

"הופקדו שיקים דחויים ע"ס 23,780 ש"ח .

עד - 10.1.04 יופקדו 150 ש"ח מזומן+ 110 ש"ח X  24 שיקים

או לחלופין מזומן ע"ס 1,600 ש"ח + 1040 ש"ח עד  2/04". 

לשאלת ב"כ התובע, האם יכול לומר אילו סכומים שילם על חשבון החוב בהתאם להסדר החוב,  ענה נתבע 2: " לא יכול במדויק בגלל שחסרים לי פרטים אבל על פי מה שהראית לי עכשיו זה 23,700". לשאלה, האם הפקיד את הסכומים הנוספים שסוכמו בהסדר החוב ענה הנתבע : "לא זוכר את זה, אין לי את המסמך בידי".

אני מקבל את טענת התובע, הנתמכת בדפי החשבון, כי הנתבעים הפקידו סך של כ- 24,000 ש"ח בלבד, כאשר על פי הסדר החוב היה עליהם להפקיד סכום נוסף של כ- 2,640 ש"ח, בנוסף להמחאות שהופקדו בעת חתימת הסדר החוב והסכום האחרון לא הופקד. בכך הופרכה טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים.

לפיכך, טענת ההגנה היחידה שנותרה היא, כי הבנק התרשל בכך שלא סגר את החשבון כמבוקש, מה שגרם להיווצרות החוב. טענת הנתבעים מופרכת מיניה וביה, שכן החוב נוצר עקב אי עמידתם בתנאי הסדר החוב ולא עקב אי סגירת החשבון. ברור, כי החשבון לא יכול להיסגר כל עוד הוא עומד ביתרת חובה ומתקיימת בו פעילות מצד הנתבעים כהפקדת שיקים.

לאור כל האמור הגעתי למסקנה, שאין לנתבעים הגנה ולו לכאורה, כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות להתגונן והתובע זכאי לפסק דין.

על יסוד כתב התביעה ונספחיו ולאחר שהבקשה למתן רשות להתגונן נדחתה, אני מורה כדלהלן:

1.         הנתבעים ישלמו לתובע, יחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה בסך 2,222 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 16/5/06 ועד לתשלום בפועל.

2.         הנתבעים ישלמו לתובע, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 279 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 750 ש"ח, בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום בפועל.