פסק-דין בתיק א 31911/03

1.         בפניי תביעה כספית בגדרה עותרות התובעות לחייב את הנתבעים לשלם להן סך של 304,848 ש"ח בגין דמי שימוש ראויים בנכס מקרקעין, עבור התקופה שמיום 23.7.1998 ועד ליום 16.3.2003.

2.         עסקינן בפרק נוסף בסאגה ארוכה עד מאוד של הליכים משפטיים הננקטים בין הצדדים מזה שנים רבות, ואשר העסיקו עד היום הן את בית משפט השלום, הן את בית המשפט המחוזי ואפילו את בית המשפט העליון.

3.         התובעות רכשו דירת קרקע ביום 22.4.1990 ברח' נורדאו 18-20 בשכונת פרדס כץ אשר בבני ברק ( להלן: "הדירה"). מייד לאחר מכן הועמדה הדירה להשכרה. המנוחה מרים סבן ז"ל ( להלן: "המנוחה"), שעזבונה הוא הנתבע 1, ויורשיה הם הנתבעים 2- 12, מיררה את חיי השוכרים עד אשר הללו פינו את הדירה ביום 22.9.1992. המנוחה ובני משפחתה פלשו לדירה ונהגו בה מנהג בעלים. אגב כך הם חילקו את הדירה לשתי יחידות דיור נפרדות. מכאן ואילך החלה מסכת בלתי פוסקת של הליכים משפטיים בין הצדדים. ביום 7.6.1993 הגישו התובעות תביעה לסילוק ידה של המנוחה מן הדירה וכן תבעו דמי שימוש בגין התקופה שמיום 22.9.1992 ועד ליום הגשת התביעה, קרי, עד ליום 7.6.1993 (ת.א 38787/93). ביום 8.10.1997 קיבל בית משפט השלום (כב' השופטת שרון) את התביעה, וחייב את המנוחה לפנות את הדירה ולשלם לתובעות שכר ראוי בסך השווה ל- 400 דולר לחודש.

המנוחה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 1918/97). הערעור נדחה ביום 11.1.1999.

המנוחה ביקשה רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 1107/99). הבקשה נדחתה ביום 8.3.2000.

ביום 23.3.1998 תפסו התובעות את החזקה בדירה במסגרת הליכי הוצל"פ. עוד קודם לכן, ביום 13.3.1998, הן חתמו על חוזה להשכרת אחת מיחידות הדירה לגב' פולט בלנגה (ששכרה קודם לכן את היחידה מאת המנוחה) תמורת 300 דולר לחודש, וביום 23.3.1998 הן השכירו את היחידה הנוספת של הדירה לריכני ראובן (שגם הוא שכר חלק זה קודם לכן מידי המנוחה), תמורת 350 דולר לחודש. לטענתן, בחלוף חודש ימים שבה המנוחה ופלשה לדירה והמשיכה לנהוג בה מנהג בעלים.

            בשנת 1998 הגישו התובעות תביעה נגד המנוחה לתשלום דמי שימוש בסך 229,527 ש"ח בגין התקופה שמיום 23.6.1993 ועד ליום 23.7.1998 (ת.א. 73000/98). ביום 3.2.2000 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת רונן, לפיו חוייבה המנוחה לשלם לתובעות סך השווה ל- 24,000 דולר. המנוחה ערערה על פסק הדין. הערעור התקבל בכפוף להפקדת 90,000 ש"ח בקופת בית המשפט, אך המנוחה לא הפקידה את הסך האמור. רק מקץ שנתיים ימים, כאשר סכום ההפקדה נגבה במלואו על ידי התובעות במסגרת הליכי הוצל"פ שנקטו נגד המנוחה מכוחו של פסק הדין שטרם בוטל, הוחזר התיק לדיון בבית משפט השלום, שם הוא נדון בפני כב' השופט בן חיים.

            ביום 18.2.2003 נפטרה המנוחה וביום 3.7.2003 ניתן צו ירושה ולפיו הנתבעים 2- 12 הוכרזו כיורשיה.

            ביום 19.1.2005 ניתן פסק דין בת.א. 73000/98. בית המשפט (כב' השופט בן חיים) קיבל את התביעה לתשלום שכר ראוי וחייב  את המנוחה ויורשיה לשלם לתובעות שכר ראוי בסך 400 דולר לחודש בגין התקופה שמיום 23.6.1993 ועד מועד הפינוי ביום 23.7.1998. כמו כן חוייבו המנוחה ויורשיה לשלם לתובעות פיצוי בסך של 5,000 ש"ח בגין התנהגותם האלימה כלפיה.

            התביעה הנוכחית הוגשה ביום 18.5.2003, ובה מבוקשים פיצויים כדלקמן: שכר ראוי החל מיום 23.7.1998 וכלה ביום 16.3.2003 לפי 700 דולר לחודש, ובסך הכל, 39,200 דולר, שהם 176,400 ש"ח; נזקים לדירה בסך של 45,000 ש"ח; הוצאות פינוי בסך של 8,448 ש"ח; הוצאות משפטיות ושכ"ט עו"ד בסך 45,000 ש"ח; סבל ועוגמת נפש בסך של 30,000 ש"ח.

4.         אין ספק כי פסק הדין בת.א. 38787/93 (כב' השופטת שרון) מהווה מעשה בית דין בקשר לזכויות של התובעות בדירה ובקשר לפלישה של המנוחה אל הדירה מיום 22.9.1992 ועד יום 7.6.1993, כשם שפסק הדין בת.א. 73000/98 (כב' השופט בן חיים) מהווה מעשה בית דין באשר לעובדת הפלישה של המנוחה וילדיה לדירה בין המועדים 23.6.1993 - 23.7.1998.  על כן, לא תישמע כיום כל טענה שבאה לחלוק על דבר הפלישה הבלתי חוקית  של המנוחה ומי מילדיה אל הדירה בין יום 22.9.1992 ליום 23.7.1998, ועל גובה השכר הראוי בגין אותה תקופה- 400 דולר לחודש.

עם זאת, אין למצוא בפסקי הדין שדנו במסכת הסבוכה של הסכסוכים בין הצדדים, התייחסות כלשהי לתקופה שבין יום 23.7.1998 לבין ליום 16.3.2003, היא התקופה נשוא התביעה הנוכחית. על כן, לגבי תקופה זו לא קיים מעשה בית דין כלשהו.

5.         מחומר הראיות עולה כי התובעות תפסו את החזקה בדירה ביום 23.3.1998 וחתמו עם השוכרים ששהו אותה בנכס- ראובן ריכני ופולט בלנגא, על הסכמי שכירות לתקופה של 30 יום, תמורת תשלום כולל של 650 דולר (ראה חוזי שכירות נספח ח' לתצהירה של נעמי דרזי). תקופה זו אינה רלבנטית לתביעה נוכחית, המתייחסת לתקופה שהחלה ביום 23.7.1998.

6.         מדו"חות פעולות מבצעיות של לשכת ההוצל"פ, שצורפו כנספח י"א לתצהירה של נעמי דרזי, עולה כי ביום 1.10.2002 ניתן צו בלשכת ההוצאה לפועל בדבר פינוייה של המנוחה מן הדירה, וכי ביום 1.1.2003 בוצע צו הפינוי של המנוחה מתוך הדירה, ששהתה בדירה יחד עם פועלים סינים. התובעות הזדרזו לחתום על חוזה להשכרת הדירה תמורת 350 דולר לחודש, אך בטרם יבשה הדיו על חוזה השכירות, שבה המנוחה ופלשה לדירה וביום 26.1.2003 ניתן צו פינוי מחודש נגדה. ביום 26.1.2003 בוצע צו הפינוי, כאשר בדירה נמצא אחד מבניה של המנוחה. לא ברור מיהו, שכן הדו"ח המבצעי אינו נוקב בשמו. ביום 10.3.2003 שוב בוצע פינוי על ידי לשכת ההוצל"פ, כאשר במקום היו ילדים של המנוחה, אך לא ברור מי מהם, שכן הדו"ח אינו נוקב בשמם או במספרם. יצויין כי דו"חות הפעולה של לשכת ההוצל"פ מהווים ראיה לאמיתות תוכנם, הואיל ומדובר בתעודות ציבוריות כמשמען בס' 32 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971.

7.         מטעם התובעות הוגשו תצהיריהן של חמוטל דרזי ושל נעמי דרזי. תצהירה של חמוטל דרזי נמחק לאחר שהתברר כי אין לה כל ידיעה משל עצמה בענין אמיתות העובדות הנכללות בתצהירה.

8.         נעמי דרזי ( להלן: "נעמי") נחקרה על תצהירה. מעדותה עולה כי אין ביכולתה למסור פרטים של ממש על זהות האנשים שפלשו לדירתה. ברור שהפולשים היו שוכרים מטעמה של המנוחה, או מי מילדיה, אך לא היה ביכולתה של נעמי לומר מתי בדיוק היו הפלישות, ומי בדיוק- המנוחה או מי מבניה- היה זה שאיפשר את הפלישות.

            נעמי הפגינה חוסר שליטה בסיסי בעובדות הטעונות הוכחה, מעבר לאמירות הכלליות בדבר הפלישה של בני משפחת המנוחה לדירתה. כך למשל, בע' 5 לפרוטוקול העידה נעמי כי הפינוי הראשון, בשנת 1999, היה של סינים, כאשר לאמיתו של דבר פינוי הסינים היה בשנת 2003, כעולה מדו"חות הפעולה, ואילו הפינוי בשנת 1998 (ולא שנת 1999, שאז לא היה כל פינוי) היה של בחורה בשם פולט בלנגא, כאשר נעמי העידה, בטעות, כי פולט פונתה מהדירה רק בשנת 2003 (ע' 10 לפרוטוקול).

            נעמי גם טענה כי לא היה כל פינוי בשנת 2003 , אלא רק בשנים 1998- 1999 (ע' 6 לפרוטוקול). דברים אלה אינם נכונים, שכן דו"חות הפעולה של ההוצל"פ מתעדים שורה של פינויים בשנת 2003. מן הסתם, נעמי לא נכחה בעת הפינויים, ולכן גם לא היתה יכולה לומר מי בדיוק היו הפולשים, מטעם מי פלשו ומתי פונו.

            נעמי טענה כי לפי רישומי העיריה, בשנת 2000 מי שהיה רשום כמחזיק הדירה שלה היה מאיר סבן, אחד מבניה של המנוחה (ע' 5 לפרוטוקול). דא עקא, נעמי לא הציגה את רישומי העיריה ועל כן מדובר בעדות שמיעה.