פסק-דין בתיק א 3190/01

כללי

1.      תביעה זו, הינה תביעה לחיובם האישי של בעלי מניות, מנהלים וחברה מסונפת, בחוב אשר נפסק כלפי חברה, לטובת התובע . פסק הדין עוסק בסוגית "הרמת המסך". מנתב אותה ומיישם אותה על עובדות המקרה הקונקרטי, תוך התייחסות נפרדת לכל אחד מן הנתבעים.

רקע עובדתי

2.       חברת מפעלי חניה (ארץ הקודש) בע"מ (ח.פ. 51-110006-7) (להלן: "חברת מפעלי חניה" או "החברה"), היא חברה פרטית, אשר נוסדה בשנת 1986, במטרה להקים ולנהל חניוני רכב.  בעלי המניות בחברה הם שמעון רפאלי ובנו יצחק רפאלי, הם הנתבעים 1 ו-2. על פי המסמכים של חברת  מפעלי חניה, מנהלה של חברת מפעלי חניה הוא שמעון רפאלי וחתימתו מחייבת אותה לכל דבר ועניין.

3.      הנתבעת 4  - חברת לי מעון בע"מ (ח.פ. 6-064585-51) (להלן: "חברת לי מעון") - היא חברה פרטית, העוסקת בייזום ובנייה של פרויקטים שונים בתחום הבנייה והנדל"ן. מן המסמכים אשר הוגשו על ידי הצדדים, עולה כי המחזיקים במניות חברת לי מעון, הם אלה: שמעון רפאלי ורעייתו עדינה רפאלי. יו"ר הדירקטוריון ומנהלה הרשום של מפעלי חניה הוא שמעון רפאלי (נתבע 1).

4.      בשנת 1991 העסיק שמעון רפאלי את הנתבע 3, מר מיכאל ברקת (להלן: "ברקת") בכדי שיעסוק בניהולה השוטף של חברת מפעלי חניה. משנת 1992 היה ברקת מעורב גם בניהולה של חברת לי מעון.

5.      בין השנים 1990-1993 העבירה חברת מפעלי חניה לחברת לי מעון סכומי כסף שונים אשר הצטברו לסך של כ- 1,500,000 ש"ח .

6.      בשנת 1992  הפסידה מפעלי חניה את הזיכיונות להפעלת החניונים, אשר מהם שאבה את עיקר הכנסתה. 

7.      ביום 18.2.93, עוגנה העברת הסכומים, בהסכם הלוואה שנחתם בין שתי החברות. בהסכם נקבע, בין השאר, כי חברת לי מעון תחזיר לחברת מפעלי חנייה את מלוא ההלוואה, לא יאוחר מיום 31.12.1994. על ההסכם חתומים שמעון רפאלי בשם חברת לי מעון וברקת בשם חברת מפעלי חניה.

8.      בשנת 1994 איבדה חברת מפעלי חניה את הזיכיון להפעלת חניון נוסף. מאז, ועד לשנת 2000, הסתכמה פעילות חברת מפעלי חניה בהפעלת חניון קטן בן 20 מקומות אשר הושכר לה על ידי חברת לי מעון. כיום, מפעלי חניה אינה פעילה.

9.      ביום 15.1.1995 נחתם בין שתי החברות - מפעלי חניה ולי מעון - הסכם נוסף, שנשא את הכותרת: "הסכם פשרה". בהסכם נכתב: " הואיל והלווה אינה מסוגלת להפרע מחובה עקב קשיי נזילות אליהם נקלעה בשנה האחרונה", הצדדים מסכימים להאריך את תקופה ההלוואה למשך שלוש שנים נוספות, קרי עד 1997. עוד נכתב בהסכם הפשרה, כי אם חברת לי מעון (הלווה) לא תוכל לפרוע את ההלוואה עד למועד הפרעון החדש, תהיה זכות לחברת מפעלי חניה (המלווה) להירשם כבעלים של 5% ממניות חברת לי מעון. גם על הסכם זה חתמו שמעון רפאלי בשם חברת לי מעון, וברקת בשם חברת מפעלי חניה.

10.  עד היום, לא הושב הסכום אשר הועבר מחברת מפעלי חניה לחברת לי מעון. רק במהלך הליך זה, הועברו המניות של חברת לי מעון לחברת מפעלי חניה, כמתחייב מהסכם הפשרה, שתואר בפסקה הקודמת.

11.  ביום 10.1.95, ניתן כנגד חברת מפעלי חניה פסק דין בתביעה כספית, אשר הגיש נגדה מינהל מקרקעי ישראל, התובע, לבית משפט זה (ת.א. (י-ם) 722/93 בפני כב' השופטת מרים נאור, עת כיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים). התביעה, אשר הוגשה תחילה בסדר דין מקוצר, עסקה בחוב כספי קצוב, אותו הייתה חברת מפעלי חניה חבה לתובע, בגין שימוש שעשתה במגרש חניה המצוי במגרש הרוסים, בירושלים, בשנת 1992. בסוף פסק הדין, לאחר שהכריע במחלוקת שבין הצדדים, היתווה בית המשפט המחוזי את הדרך לחישוב ערכו הכספי של החוב, אך השאיר לצדדים את החישוב האריתמטי. בפסק הדין נכתב, כי באם לא יצליחו הצדדים להגיע לכלל הסכמה בעניין החישוב, אשר מתחייב מהכרעת בית המשפט, נתונה להם זכות הפנייה לבית המשפט, תוך 15 ימים.

12.  ביום 13.1.99 ניתנה החלטה המשלימה את פסק הדין, ופוסקת סך של 732,249 ש"ח נכון ליום 23.9.98, לזכות התובע (להלן: "החוב").  בהחלטה נכתב כי הסכום האמור נפסק בהתאם להסכמת הצדדים.

13.  פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. ושם, נפתח על ידי התובע תיק הוצל"פ 9-99-20750-03, שבו הזוכה הוא התובע והחייבת היא חברת מפעלי חניה.

14.  בכתבי הטענות טוען התובע, כי על אף הצעדים השונים בהם נקט במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בתיק הנ"ל, אין הוא מצליח לגבות מחברת מפעלי חניה כספים לכיסוי החוב.

15.  כאמור, מטרתה של התביעה הנוכחית היא להגדיל את מעגל החייבים בפירעון החוב. לשם כך, מבקש התובע לצרף כחייבים בתיק ההוצל"פ את בעלי המניו של חברת מפעלי חניה -  הם הנתבעים 1 ו-2; את מנהלה של  חברת מפעלי חניה - הוא נתבע 3; וכן  עותר הוא לצרף לתיק ההוצל"פ הנ"ל חברה קשורה - הנתבעת 4, חברת לי מעון ראה גם את נוסח העתירה שבסיום סיכומי ב"כ התובע, עו"ד עודד פלדמן (עמוד 19 לסיכומים).

תמצית טענות הצדדים

16.  תובע טוען כי, הלכה למעשה, לא קיימת הפרדה בין רכושו של הנתבע 1 ומשפחתו לבין רכושן של החברות השונות אשר בבעלותם. לטענתו, נכסי החברות השונות ובהן, חברת מפעלי חניה וחברת לי מעון, נתפסים על ידי הנתבעים כיחידת רכוש אחת. לטענת התובע, העברת הכספים מחברת מפעלי חניה לחברת לי מעון, הינה חלק מאותו ערבוב נכסים.