פסק-דין בתיק א 3186/99

1.         התובע, יליד 7.9.74, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעים לפיצויים עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו ביום 13.2.98, עת נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1. לטענת התובע, הוא עסק במסגרת עבודתו, בהתקנה וחיזוק של צינור פלסטיק חשמל ע"י מסמרי פלדה לעמוד בטון בבניין. בעת שדפק על מסמר הפלדה באמצעות פטיש עף פתאום המסמר ופגע בעינו הימנית ופצעו קשה (להלן: " התאונה").

2.         הנכות הרפואית שנקבעה לתובע בגין פציעה חודרת לעין ימין הינה בשיעור של 30% לצמיתות. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע נכות צמיתה בשיעור של 30% ובתוספת תקנה 15 לתקנות המל"ל, נקבעה נכותו לצורך קבלת תגמולים בשיעור של 45% לצמיתות.

ביום 1.4.03 ניתנה הצעת בית המשפט, לפיה סכום הפיצויים לתובע יעמוד על סך של 646,000 ש"ח אשר מהם ינוכו תגמולי המל"ל וכן אשם תורם של התובע, במידה ובית המשפט יקבע כי יש אשם כזה וכן יתווספו לתוצאה הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בצירוף מע"מ ואגרת המשפט. רק ביום 15.5.05 לאחר שאחרון הצדדים הסכים להצעה, ניתן לה תוקף של החלטה. לנוכח הסכמת כל הצדדים לעניין היקף הנזק, נותרה המחלוקת בעניין האחריות והכיסוי הבטוחי. נשמעו עדויות הצדדים, הוגשו סיכומיהם ועת להכריע במחלוקות שנותרו.

3.         המחלוקות שנותר להכריע בהן הן אלה:

1.       ראשית יש לברר את שאלת אחריות הנתבעים, לאירוע התאונה.

2.       במידה וקיימת אחריות על מעבידתו לתאונה, יש לקבוע אם קיים כיסוי ביטוחי בחברת סהר.

3.       מחלוקת נוספת היא שאלת אחריותו  של סוכן הביטוח מר שחם.

4.       באם תוטל אחריות על מר שחם, המחלוקת הינה האם היה לשחם כיסוי ביטוחי בחברת איילון.

5.       מחלוקת נוספת היא שאלת אחריותם כעורכי דין של  עו"ד אלמאדי ועו"ד אגברייה לחיובו של מר שחם.

אדון במחלוקות לפי סדרן.

תחילה אציג בתמצית את טענות הצדדים בשאלת האחריות.

טענות הצדדים בשאלת האחריות:

4.         התובע טוען כי על נתבעים 1 ו - 2 (להלן: " עייני") מוטלת האחריות להתרחשות התאונה. התובע, שעבד אצל עייני מחודש דצמבר 1991, לא היה חשמאלי מוסמך ורכש את מקצועו ע"י עבודה מעשית אצל עייני. התאונה ארעה לגירסתו, עת עסק בהתקנה וחיזוק של צינור פלסטיק חשמל ע"י מסמרי פלדה לעמוד בטון בבניין. התובע מסר כי לא סופקו לו משקפי מגן, לא נתנו שום הוראות או הנחיות וכן שום הדרכה בענייני בטיחות בעבודה. בנוסף טען התובע כי לעייני, המעביד, ששילם את שכרו של התובע, הייתה שליטה גמורה על עבודתו של התובע ועל דרך ביצועה, היה פיקוח מלא של עייני על עבודתו של התובע. התאונה התרחשה בזמן עבודתו של התובע וניתן לראות את חתימתם של עייני על טופס הדיווח לביטוח לאומי כהודיית בעל דין לעניין. עוד לטענת התובע עייני כמעביד הפרו חובתם לשמור על בטחונם ושלומם של עובדיו, ועליו לנקוט בכל אמצעי הבטיחות הדרושים לשם כך. מכאן שהם הפרו את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפיו. בנוסף, התובע סבור כי עייני אשמים גם בהפרת חובה חקוקה שכן לא מלאו אחר ההוראות של תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות הבטיחות").

באשר לטענות בדבר אשם תורם טוען התובע כי אין להטיל עליו כל רשלנות תורמת בגין אירוע התאונה שכן מדובר בעוולה של היפר חובה חקוקה מצד המעביד וכי לא הוכחה כל תרומת רשלנות מצידו. באשר להכחשת האירוע מצד עייני מפנה התובע לטופס התביעה לדמי פגיעה במוסד לביטוח לאומי שנחתם ע"י המעבידה.

5.         הנתבעים 1 ו-2  (להלן: "עייני"), טענו כי אין להסתמך על טופס התביעה לדמי פגיעה במוסד לביטוח לאומי שכן אין החתימה על הטופס פירושה כי עייני מודים בחבותם. הטופס נחתם על מנת לאפשר לתובע לקבל גימלה מהמל"ל כאשר עייני, לטענתם, לא דיקדקו בפרטי טענותיו של התובע. עייני מוסיפים וטוענים כי דרך עבודתו של התובע הייתה בניגוד מפורש להוראותיהם. לטענת עייני הם הדריכו מפורשות את העובדים שלא להשתמש במסמרי פלדה לעיגון צינורות החשמל. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה נפגע התובע ממסמרי פלדה שפגעו בו, כך שידע היטב על הסיכון הכרוך בדרך העבודה בה עבד.

6.         סוכן הביטוח, מר שחם (להלן: "מר שחם"), חלק אף הוא על עצם התרחשות התאונה וטען כי מהעובדות מתיישבות יותר עם המסקנה כי הפגיעה בעינו של התובע התרחשה בסמוך לביתו של התובע בישוב שעב. כל זאת לאחר שהתובע פנה לבית החולים בנהריה שקרוב למקום מגוריו בכפר שעב ולא לבית החולים העמק בעפולה או לבית החולים פוריה אשר בטבריה, שקרובים יותר לישוב גן נר בו נפגע לטענתו. עוד טען כי מאחר, ואין מחלוקת כי הפגיעה בעינו של התובע היא פגיעה חמורה, אין זה סביר והגיוני כי יפנה לבית חולים כה מרוחק ממקום הפגיעה הלכאורית. מר עייני כלל לא נכח בגן נר ביום התאונה, ונודע לו על התאונה רק בערב מפי אחיו של התובע. גם עובדה זו מחזקת את החשד כי התאונה לא התרחשה כלל במקום העבודה שכן אין זה הגיוני שעובד נפגע והוא או העובדים הנוספים שהיו נוכחים במקום לא ידווחו למעביד על תאונת העבודה מיד לאחר התרחשותה באתר הבניה. זאת ועוד לטענתו,יש אי התאמה בזמנים בין עדותו של התובע לטופס של הביטוח הלאומי. בנוסף טען כי התובע היה בעל ותק ומיומנות בעבודות בנייה. ככזה היה עליו לנקוט אמצעי זהירות מתאימים לסוג העבודה אותה ביצע. בענייננו מתקיימת לדעתו רשלנות בלעדית של התובע לאירוע התאונה, רשלנות אשר שוללת אחריות מאחרים.

באשר לזהות הצדדים לדיון טען מר שחם, כי התובע קיבל שכר מווילות בעמק. התובע תבע את וילות בעמק כנתבעת בכתב התביעה המתוקן מיום 11.1.01 וזאת עקב היותה קבלנית ראשית או מזמינת העבודה. אומנם התביעה כנגד ווילות בעמק נמחקה, אולם אין זה מחייבו. לפיכך, יש להפחית לטענתו את חלקה של וילות בעמק ברשלנות מחלקו של התובע או עייני, ככל שימצא שמר שחם נושא באחריות כל שהיא  בתיק זה.

נתבעת 3 הוא הצד השלישי 1 וגם צד חמישי 4 (להלן:"חברת סהר") בנוגע לשאלת האחריות והאירוע הנטען מצטרפת לטענותיהם של עייני. גם הצד החמישי 1 (להלן:"חברת איילון"), הצטרפה לטענות והוסיפה כי  יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי שכן בנוסף לעובדה שגרסתו של התובע לגבי התרחשות התאונה ושיטת העבודה הנהוגה לא אמינה, הוא היה עובד מנוסה, ידע את הסיכונים ובכל זאת המשיך לעבוד בצורה מסוכנת זו במשך שנים רבות ללא כל אמצעי הגנה כגון משקפי מגן וכו'.

דיון:

7.         ראשית אתייחס לטענות הצדדים בשאלת התרחשות התאונה במקום העבודה הנטען. מר שחם טען כאמור כי התאונה כלל לא התרחשה בעבודה אלא ליד ביתו של התובע. לאחר שעיינתי בחומר הראיות (ראה: ת/1, ת/2 וכן ת/3) וכן בעדויות השונות (ראה: עמ' 5,  21  ו -  26 לפרוטוקול הישיבה מיום 22.11.05) הגעתי למסקנה כי יש לתת אמון בגרסתו של התובע בנוגע להתרחשות התאונה. בידיו של מר שחם, אין אלא חשדות לא מבוססות הנשענות על טענות נסיבתיות שאין בהן די כדי לערער את גרסת התובע. גרסתו של התובע אמינה עלי, היא נסמכת במסמכים ועדויות ולפיכך אני מקבל את גירסת התובע לאופן ארוע התאונה, כפי שתואר על ידיו בעדותו ובתצהירו ואשר אושרה, ע"י המעביד, עייני,  במסמכי טופס התביעה למל"ל .

שנית, לא מצאתי ממש בניסיון להראות כי הנתבעת 3, חברת וילות בעמק (שנמחקה מכתב התביעה), היא המעבידה של התובע. התובע, וכן חברת עייני ראו ביחסיהם כיחסי עובד מעביד. תלושי השכר של התובע היו מחברת עייני (ראה: ת/4), מר עייני היה האחראי על התובע והוא זה שנתן לו הוראות ואת הכלים והציוד ששימשו אותו בעבודה ופיקח על עבודתו  ותובע מצידו, נתן לו דין וחשבון למעבידתו זו.

הכרעה בשאלת האחריות: