פסק-דין בתיק א 3174/01

ר  ק  ע:

1.         בין התובעים המקוריים - אבי כהן ומוניס כהן ז"ל (להלן: "התובעים" או  "הרוכשים") ושותפיהם, לבין הנתבעת, נחתם ביום 30.5.78, הסכם לרכישת חנות בפרוייקט שנבנה ע"י הנתבעת ברח' יפו 234, ירושלים (להלן: החנות).

כמפורט בסע' 11.02 להסכם הרכישה, התחייבה הנתבעת לרשום את הבנין בו נכללה החנות כבית משותף, ולאחר מכן לגרום לכך שהחנות תירשם בלשכת רישום המקרקעין כיחידה נפרדת ע"ש הרוכשים. עוד הוסף להסכם כי בכל מקרה הרישום ע"ש הרוכשים ייעשה לא יאוחר מ-5 שנים מיום מסירת החזקה בחנות לרוכשים. בסע' 11.3.א להסכם נקבע כי לנתבע "הזכות והרשות שלא לרשום את הבנין כבית משותף ובמקום זאת להקנות לקונה את הזכויות בנכס בדרך של רישום חכירה על הנכס לזכות הקונה לתקופה של 999 שנים...".

            אף כי הרוכשים קיבלו חזקה בחנות בינואר 1979, לא נרשמו הזכויות בה על-שמם, אלא ביולי 2002 - לאחר הגשת התביעה דנן.

במהלך השנים, מכרו השותפים את חלקם בחנות לתובעים. כ"כ בעקבות התראות התובעים רשמה הנתבעת, ביום 28.8.90, הערת אזהרה לטובתם.

2.         ביום 18.4.01 הגישו התובעים לביה"מ כתב תביעה בו עתרו לצו עשה בענין הרישום, וכן  לפיצוי בסך 150,000 ש"ח בשל "נזקים שנגרמו להם... בגין נזקים כלכליים ועגמת נפש רבה" עקב מחדלה של הנתבעת מלרשום הזכויות בחנות על שמם.

3.         בתצהיר שהגיש תובע 1 (להלן: התובע) לענין הנזק, הוצהר על-ידו כי החנות נרכשה במטרה  לשמש בית מרקחת וכי אכן היא משמשת ליעוד זה מאז ועד היום. עוד הצהיר כי בזמן הרכישה היו בתוקף מספר חוקים שהגבילו את העיסוק ברוקחות, ואולם לאחר הרכישה משנודע לתובע על כוונה לביטול החוקים המגבילים, ועקב חששו כי עם שינוי החוקים ירד ערך החנות, הוא הציעה למכירה במחיר של 500,000 דולר בתוספת מע"מ. עוד הוסף בתצהיר כי התובע ניהל בזמנו מו"מ עם רוקח יהודי מצרפת, שהתענין ברכישת החנות, וכן עם רוכשת אפשרית נוספת (להלן: גב' סטולרמן), ואולם אלו נרתעו מהעסקה, משהוברר להם כי החנות אינה רשומה ע"ש התובעים.

            כ"כ נאמר בתצהיר כי סכום הפיצוי שצויין בכתב התביעה "אינו משקף כלל את הנזקים האמיתיים שנגרמו לנו, ממוניים וכאלה שנגרמו כתוצאה מעוגמת הנפש שהיתה ועודנה מנת חלקנו, אלא הוא פועל יוצא של הקושי בתשלום אגרת בית משפט" (סע' 10 לתצהיר).

4.         ואמנם בסמוך לאחר מכן, הגישו התובעים, ברשות ביה"מ, כתב תביעה מתוקן, בו פרטו את נזקיהם - נזק ממוני בגין כשלון מו"מ למכירת החנות עקב אי רישומה ע"ש התובעים, ונזק לא ממוני - בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם בגין מחדלי הנתבעת שלא מלאה אחר התחייבותה לרשום את החנות על שמם.

יוער כי בסיכומים שהוגשו על-ידם הוספה טענה כי התובעים ניזוקו אף בשל האיחור ברישום הערת אזהרה, כמתחייב מחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974. עוד הועלתה בסיכומי התביעה עילה לענין עשיית עושר ולא במשפט.

עוד יוער כי במהלך הדיון בתביעה הלכה תובעת 2 - גב' מוניס כהן - לבית עולמה, וב"כ התובעים הגיש בקשה כי ילדיה יבואו בנעליה. דא עקא, לטענת הנתבעת, משעזבון המנוחה אינו צד לתביעה וליורשים לא נגרם כל נזק לאחר שהחנות נרשמה ע"ש המנוחה עוד בחייה, אין הם יכולים לטעון לכל נזק כספי שנגרם להם, לרבות נזק בגין עגמת נפש. 

5.         בכתבי ההגנה שהוגשו ע"י הנתבעת (לכתב התביעה המקורי והמתוקן), הועלתה על-ידה טענת סף לענין התיישנות. אמנם בדיון שקויים ביום 22.11.01 (בטרם הוגש כתב התביעה המתוקן) הודיע בא כוח הנתבעת כי היא זונחת טענה זו וכי הנתבעת תפעל לזרוז הרישום ככל שלאל ידה, ואולם בהתייחס לכתב התביעה המתוקן טוענת הנתבעת כי הזכות הנטענת לפיצויים בגין עסקה שלא יצאה לפועל "בסוף שנות השמונים המאוחרות של המאה הקודמת", התיישנה משחלפו שבע שנים מהמועד הנטען.

            עוד נטען ע"י הנתבעת כי דין התביעה לפיצוי להידחות אף לגופה, מן הטעם שלא ניתן היה לרשום הזכויות בחנות על שם התובעת במרשם המקרקעין עקב היות החלקה בה מצויה החנות חלק ממתחם שלצורך רישומו נדרשת השלמת הבניה בחלקות שכנות, וכי לאחר שהושלמה הבניה בחלקות אלו נמנע הרישום בשל בעיות בדרכי גישה למתחם.

כ"כ לטענת הנתבעת, בפרק ההגדרות מתייחס ההסכם לקיומן של חלקות ולבניה נוספת. על כן נטען כי העיכוב ברישום נגרם בשל גורמים אובייקטיביים שאינם תלויים בנתבעת, עיכובים שהינם בבחינת כוח עליון, ולפיכך יש להאריך את המועד החוזי להשלמת הרישום. לשיטת הנתבעת רישום בדרך חכירה, לא נועד מלכתחילה כפתרון, אף לא כפתרון ביניים, ונבע אך ורק מהלחץ שהפעילו התובעים.

            הנתבעת הוסיפה והטילה את האשם לאי הרישום בתובעים, שלדבריה לא המציאו את המסמכים והאישורים הדרושים לצורך כך. עוד נטען כי העדר הרישום נגרם בשל הערת אזהרה שרשמה עירית ירושלים על החלקה.

6.         לגוף הטענה לענין הפיצוי הממוני נטען כי התובעים לא הוכיחו טענתם כי התקיים מו"מ או נעשו נסיונות למכירת החנות, וכי ממילא לא נגרם כל נזק ממוני.         עוד נטען כי העדר הרישום הינו חסר נפקות כשמהמפורסמות הוא כי בישראל מתבצעות אלפי עסקאות בנכסים שאינם רשומים במרשם האוכלוסין, מה גם, שלבקשת התובעים נרשמה הערת אזהרה לטובתם.

            עוד טוענת הנתבעת כי אין לקבל טענות התובעים לנזקים בלתי ממוניים, מקום שאשת התובע רכשה חנות נוספת בבנין בו מצוייה החנות, תוך שהתובעים ידעו כי הזכויות אינן רשומות, וגם היו מודעים לסיבוכים ברישום נכסי הנתבעת אף בפרוייקטים אחרים.

7.         ביחס לטענת התובעים, שהועלו במהלך הדיון - או בסיכומיהם - בענין נזקים שנגרמו עקב האיחור ברישום הערת אזהרה על שמם, התנגדה הנתבעת בטענה לשינוי חזית. יתר על כן, היא הצביעה על כך כי כל נזק שנבע מהעיכוב ברישום הערת האזהרה התיישן, משזו נרשמה ביום 28.8.90. כך הדבר לענין הטענה בענין עשיית עושר, שלא בא זכרה, אלא במסגרת הסיכומים.

            ד  י  ו  ן  :