פסק-דין בתיק א 3174/01

1.         התובע, יליד 1953, פועל על פי עיסוקו, אשר עלה ארצה מרוסיה בשנת 1996, נפגע בתאונת עבודה מיום 19/10/98 בעת שעבד אצל הנתבעת 1, מפעלי ים המלח, מטעם חברת כוח אדם, שהיא הנתבעת 2.

            תביעה זו עניינה בפיצויים בשל נזקי הגוף אשר נגרמו לתובע בתאונה זו ואשר אותם הוא תובע משתי הנתבעות, כאשר הנתבעת 3, הפניקס בע"מ היא המבטחת של מפעלי ים המלח, ואילו הנתבעת 4, כלל בע"מ היא המבטחת של כ.א.מ., חברת כוח האדם.

            מפעלי ים המלח והמבטח שיגרו הודעת צד שלישי לכ.א.מ. ולמבטחה, ובגדרה עתרו לסעדים של שיפוי והשתתפות בשל טענות חוזיות, וכאלה מתחום דיני הביטוח.

            הפלוגתאות במשפט משתרעות על סוגיית החבות בנזיקין כלפי התובע, על היקף נזקיו, וכן ביחס לסוגיות החוזיות והבטוחיות שבחזית המחלוקת בין הנתבעות לבין עצמן.

2.         חבות

            התובע שוגר לעבודה כפועל במפעל המגנזיום של מפעלי ים המלח (להלן: "המפעל"), ביום 22/7/98, וזאת מטעם חברת שירותי כוח האדם כ.א.מ. בע"מ (להלן: "החברה"), ועבד שם ברציפות עד ליום התאונה, 19/10/98.

            ביום זה בשעות לפנה"צ דרך התובע על משטח של צמר סלעים שכיסה בור ברצפה שנוצר עקב הוצאת משאבה מסוימת ממקומה במהלך הלילה הקודם, ורגלו חדרה דרך צמר הסלעים אל תנור שהיה מצוי מתחת לשכבה זו, ובשל החום הגבוהה של התנור נגרמה פגיעה ברגלו הימנית, עד כי אושפז כחמישים יום במחלקה לכירורגיה פלסטית של בית חולים סורוקה ועבר ניתוחי השתלת עור ברגלו הכוויה.

            איש לא הזהיר את התובע מפני זה שהמשאבה הוסרה במהלך הלילה וכי המקום כוסה בצמר סלעים שאינו חומר קשיח ועשוי למדרך כף רגל אדם מבוגר, במקום לא הוצב גידור או שילוט מזהיר, ולא ננקטו שום אמצעי זהירות למנוע נפילת עובד אל התנור הלוהט, כפי שהתרחש.

            ממונה הבטיחות של מפעל המגנזיום, מר דניאל עמיאל, העיד, שלאחר התאונה כוסה הבור במכסה קשיח, הוא אישר שצמר הסלעים הוא מעין שמיכה אשר אמנם מונעת פליטת חום, אך אינה מונעת נפילה או כניסה לתנור, ולא היה בפיו הסבר כלשהו, כיצד אירע המחדל שבעטיו נוצרה במקום מלכודת של ממש לכל מי שמנסה לדרוך באזור שבו נפער הבור. (ראה עמ' 10-12 לפרוטוקול מיום 18/12/03).

            מדובר לטעמי, בהתרשלות ברורה ובולטת של המפעל, אשר לא קיים את חובתו הבסיסית לספק לעובד סביבת עבודה ביטוחתית ותקינה.

            לא ארחיב בניתוח חבות המפעל ותיאור ההוראות החקוקות, כמו גם נורמות התנהגות סבירות וזהירות, שהופרו במקרה דנן, בעיקר משום שביושר ראוי לציון לא התמקדו גם סיכומי המפעל בניסיון להתנער מאחריות לקרות התאונה, אלא בשאלה, עד כמה יש חבות בנוסף גם על החברה, והאמנם יש אשם גם לפתחה של חברת כוח האדם, בנסיבות שהביאו לקרות התאונה.

            הנתבעות זנחו, בצדק בסיכומיהם כל טענה של אשם תורם מצד התובע, ככל שיוחסה לו בכתבי ההגנה, ואך למען הסדר הטוב, אציין, שלא ראיתי כל בסיס לקבוע אשם תורם כלשהו מצדו של התובע, באשר מדובר היה במקום שבו עבד בעבר, והיה רגיל להלך שם בלי סיכון ובלי חשש כלשהו, והסיבה היחידה לנפילתו היתה שלא עודכן ולא הוזהר בשום צורה על כי במהלך הלילה חל שינוי בפני המקרקעין שעליהם הוא מתהלך, ויותר מכך, "הושם מכשול בפני עיוור" בכך שהבור המסוכן כוסה בחומר רך ודק, אשר אמנם הסתיר מפניו את הסכנה, אך לא מנע אותה כלשהו.

            כאמור, הטענה העיקרית במישור החבות היא זו של המפעל, אשר מייחס אחריות רבה לחברת כוח האדם. הטעם לכך, לשיטתו של המפעל הוא שהחברה, לא היתה רק מעבידה פורמלית של התובע וכזו המספקת לו את שכרו, בגדי העבודה, ותנאי שירות אחרים, אלא שהיא הציבה מנהל עבודה מטעמה במפעל, אשר לקח חלק בהכנת סידור העבודה והיה מעורה בעבודה השוטפת ואף ניהל את ענייניו מתוך משרד שממוקם בתחום המפעל. 

            המפעל טוען, איפוא, שהפיקוח והשליטה על מעשי התובע היו במידה רבה בידי אותו מנהל עבודה מטעם החברה, ולפיכך היתה זו חובתו ובגדר סמכויותיו לפעול בדרכים שונות למניעת התאונה.

            אין בידי לקבל טענה זו ואני סבור, שהאשם המלא לקרות התאונה הוא לכתפי המפעל בלבד.

            התובע העיד, שחברת כוח האדם סיפקה לו חליפה חסינת אש, מגפיים וכובע, אשר הובאו לו על ידי אותו מנהל עבודה, יהושע אלבז, וכי ביום התאונה השתמש בפריטים אלה, וכן בכפפות ובמסכה, וכל אלה לא הועילו, כאשר רגלו  נכנסה לבור הלוהט.

            אכן, גם מר אלבז אישר כי היה זה מתפקידו ובאחריות החברה לספק לעובדים ציוד עבודה וביגוד מגן, והוא מעיד, שביצע במלואו את המוטל עליו במישור זה.

            גם מר מוטי בריסק מנהל החברה מאשר את חובת החברה לספק לעובדים ציוד מגן וביגוד, אך הוא מכחיש בתוקף, כפי שגם מר אלבז מכחיש כי היתה לחברה ולמנהל העבודה מטעמה חובה או בכלל זכות כלשהם להתערב בסדרי העבודה ושיטתה לגופם או לפקח על העובדים במהלך העבודה, מעבר לעריכת סידור העבודה והמשמרות.

            התובע אומר חד משמעית שההנחיות לגבי עבודתו באו מעובדי המפעל, והוא נוקב בשמו של מר שווילי כאחראי משמרת מטעם המפעל.