פסק-דין בתיק א 31642/06

1.       התובעת ילידת 1970, נפגעה בתאונת דרכים ביום 12.7.05.

          אין מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובעת נפגעה בראשה ובצווארה, אובחנה כסובלת מפגיעה מסוג צליפת שוט, אך למעט הגבלת תנועה ורגישות צווארית, לא נמצא כל ממצא פתולוגי. 

          ב.      התובעת הציגה תעודות אי כושר עד יום 8.9.05 ו- 10 ימים נוספים מיום 1.10.05.

                   רופאה תעסוקתית היתה בדיעה כי התובעת מסוגלת לחזור לעבודה חלקית של 15 שעות שבועיות מיום 16.10.05 ועד 30.11.05 ושל 20 שעות שבועיות מיום 1.12.05 עד 31.12.05.

          ג.       בדיקת סי.טי. של עמוד שדרה צווארי וגבי העלתה בלט אחורי שמאלי של הדיסקית שבין חוליות C6-7  עם לחץ על השק הדוראלי.

          ד.      ד"ר אנקשטיין אשר נתמנה כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה היה בדיעה כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 5%, כמו כן, אישר נכות זמנית בשיעור 100% מיום 12.7.05 עד יום 10.10.05 ונכות זמנית בשיעור 50% מיום 11.10.05 עד 31.12.05.

          ה.      ד"ר אנקשטיין לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.

                   טענות הנתבעת, למצב רפואי עובר לתאונה ופגיעה קודמת בצוואר, היו צריכות להיות ממוענות לד"ר אנקשטיין. למותר לציין, כי המומחה סקר מסמכים רפואים והגיע למסקנה כי "הגב' זהר להב היתה מעורבת בתאונה קודמת בתאריך 24.8.97. גם בתאונה זו הפגיעה היתה מאחור. גם אז התלוננה על כאב צוואר. תיעוד אחרון בגין כאב צוואר מופיע בתאריך 13.7.98 לאחר מכן, מתועדים שני ביקורים בשנת 2002, ברם, בביקורים אלה, התלוננה על כאב גב תחתון ללא איזכור כאב צוואר. לאור זאת, אני קובע, כי התאונה הקודמת לא הותירה נכות צמיתה ולא ראוי לנכות משיעור נכותה הנוכחית חלק בגין מצב קודם".

3.       נזקים

          א.      כאב וסבל

                  1)        "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.) אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

                             סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

                             תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88  גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

                  2)        בענייננו, לתובעת לא נגרם שבר, היא לא אושפזה, לא נזקקה לטיפולים חודרניים, אך היתה באי כושר מלא וחלקי למעלה מ- 5 חודשים.

                             בנסיבות אלה, אין הצדקה למכסימום הפיצוי עפ"י תקנה 2 ב' לתקנות
 הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976 ומקובלת עלי, הצעת הנתבעת לפיצוי בסך -.10,000 ש"ח.