פסק-דין בתיק א 31503/03

מבוא

1.         בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן סכסוך בקשר לשני בנינים שבנתה התובעת והנתבעת שכנגד ( להלן: "התובעת") עבור הנתבעים והתובעים שכנגד ( להלן: "הנתבעים").

2.         התובעת הינה חברה קבלנית. הנתבעים הם תושבי בלגיה ובעלי קרקע בהרצליה. ביום 21.7.2000 נחתם בין התובעת לנתבעים חוזה בניה ( להלן: "חוזה הבניה"), בגדרו התחייבה התובעת לבנות עבור הנתבעים שני בנינים בני ארבע יחידות דיור כל אחד ברח' נורדאו 18 בהרצליה ( להלן ביחד: "הבנין"), על הקרקע שבבעלות הנתבעים. עבודת הבניה היתה אמורה להסתיים תוך 12 חודשים ממתן צו לתחילת העבודה, ועבודות הפיתוח היו אמורות להסתיים בחלוף חודשיים נוספים. במהלך העבודה חל עיכוב בן חודש ימים מחמת ממצאים ארכיאולוגים שנמצאו באתר העבודה, ועל כן אושרה לתובעת ארכה בת חודש נוסף. העבודה היתה אמורה להסתיים עד ליום 1.10.2001. הנתבעים מינו כמפקח מטעמם על הבניה את המהנדס מנפרד אלנברג ( להלן: "אלנברג"), שתפקידו היה, בין השאר, לפקח על עבודתה של התובעת, לבדוק את חשבונותיה ולאשרם.

3.         התובעת לא עמדה במועד שנקבע להשלמת הבניה. רק ביום 14.8.2002 ניתן טופס 4 לבנין, אך לא ניתנה עדיין תעודת גמר. התובעת הודיעה לנתבעים כי היא סיימה את עבודת הבניה. הנתבעים חלקו על הודעה זו והצביעו על שבע רשימות של ליקויים, שנערכו על ידי אלנברג בין החודשים יוני 2002- אוגוסט 2002. על רקע זה נתגלע בין הצדדים סכסוך מר. ביום 27.8.2002 הודיעו הנתבעים על כוונתם לחלט ערבויות ביצוע שמסרה להם התובעת בקשר לבניה, וזאת לנוכח אי השלמת הבניה עד לאותו מועד. ביום 3.9.2002 עתרה התובעת בבית משפט השלום בתל אביב לקבלת צו מניעה זמני המונע את חילוט הערבויות. בו ביום ניתן צו ארעי כמבוקש, ונקבע כי דיון במעמד הצדדים ייערך ביום 9.9.2002.

4.         דיון כזה לא נערך בסופו של דבר, שכן ביום 5.9.2002 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, המהווה  הלכה למעשה תוספת לחוזה הבניה ( להלן: "התוספת"). התוספת נחתמה מקץ ישיבה ממושכת שנערכה יום קודם לכן במשרדו של ב"כ התובעת, ובה השתתפו הנתבעים 1 ו-2, בא כוחם עו"ד סיוואק, נציג התובעת מר גיגי ועו"ד טיסונה ב"כ התובעת.

            בס' 1 לתוספת נקבע, בין השאר:

            " הקבלן ישלים את כל העבודות המפורטות במסמך נספח א1-א7 (ערוך ע"י מר אלנברג) (להלן: "עבודות נספח א") לא יאוחר מיום 30/11/02 (להלן: "המועד שנקבע להשלמת העבודות"). המזמין מאשר, כי ביצוע עבודות נספח א יהווה ביצוע סופי ומוחלט של מלוא העבודות הנדרשות לצורך ביצוע המסירה. הקבלן מצדו טוען כי חלק מעבודות נספח א אינו חל עליו והנו שומר על זכותו לדרוש תמורה בגינם (בהתאם למנגנון קביעת מחירים הקבוע בהסכם)."

            בס' 4 לתוספת הוסדר הפיצוי המגיע לנתבעים בגין האיחור במסירת הבנין:

            " מתוך הסכום המאושר בגין החשבון הסופי בצירוף יתרת הכספים על פי חשבונות מאושרים, המעוכבת בידי המזמין, הקבלן נותן הסכמתו, שיופחת סך של 300,000 ש"ח לסילוק סופי ומוחלט של כל דרישות ותביעות המזמין, אם בכלל, בגין ו/או בקשר עם איחור במסירה עד המועד שנקבע להשלמת עבודות נספח א בהסכמה זו (לרבות הארכה של 14 ימים הנתונה לקבלן ע"פ סעיף 6 להלן) והיתרה תשולם על פי הוראות ההסכם. מוסכם כי עם ביצוע הפחתת הסך 300,000 ש"ח הנ"ל, לא תהיה עוד למזמין כל דרישות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא בגין ו/או בקשר עם איחור במסירה עד המועד שנקבע להשלמת עבודות נספח א."

            בס' 5 לתוספת נקבע כי במידה והתובעת תדרוש כספים נוספים מעבר למה שאישר המפקח, תועבר המחלוקת להכרעתו של בורר.

            בס' 6 לתוספת נקבע פיצוי מוסכם שתשלם התובעת לנתבעים במידה ולא תשלים את העבודות שעדיין נותרו עד למועד שנקבע:

            " לא הושלמו עבודות נספח א במועדן כאמור בסעיפים 1 ו-2 לעיל, יחויב הקבלן בפיצוי מוסכם בשיעור של 4,000 ש"ח ליום. למרות האמור לעיל, בגין איחור של עד 14 יום לא יחויב הקבלן בכל פיצוי מוסכם כאמור. במקרה של מחלוקת לגבי עצם השלמת או אי השלמת עבודות נספח א או בקשר עם הסכומים הנדרשים על ידי הקבלן לפי סעיף 1 לעיל תועבר מחלוקת זו להכרעת הבורר שימונה בסעיף 5 לעיל."

            בס' 8 לתוספת נקבע כי אין באמור בה כדי לגרוע מהוראות חוזה הבניה. משמע, התוספת לא באה להחליף את חוזה הבניה אלא להשלים ולעדכן אותו.

5.         התובעת טוענת בתביעתה כי ביצעה את כל רשימת העבודות שפורטו בנספח א' לתוספת וכי הגישה לאישור המפקח אלנברג חשבון סופי. אלנברג אישר לשלם לתובעת סך של 526,146 ש"ח. מתוך סכום זה יש להפחית סך של 300,000 ש"ח כפיצוי מוסכם בגין האיחור, בהתאם לס' 4 לתוספת, ועל כן זכאית התובעת לתשלום סך של 226,146 ש"ח, אותו היא תובעת כעת. בנוסף טוענת התובעת כי היא זכאית לכספים נוספים, שאת תשלומם המפקח סירב לאשר, ולגביהם היא מבקשת לקיים הליך של בוררות.

            במאמר מוסגר יצויין כי התובעת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי למינוי בורר (בש"א 3935/04) אך ביום 2.5.2005 דחה כב' הנשיא א' גורן את הבקשה תוך שהוא קובע כי " אין טעם ואין הגיון לנהל הליכים כפולים, גם בבית משפט שלום וגם בבוררות". הנשיא גורן אף הציע לצדדים לבקש את תיקון כתבי הטענות בתיק הנוכחי, על מנת לכלול בהם גם את המחלוקות בענין העבודות הנוספות. התובעת לא עשתה כן, והתוצאה היא שאין בפניי אלא תביעה שלה לתשלום סך של 226,146 ש"ח, היא התביעה על היסוד החשבון שאישר המפקח אלנברג. מצאתי לנכון להתייחס לנקודה זו, שכן התובעת בסיכומיה הודיעה כי היא מתכוונת לבקש מינוי בורר לאחר שתוכרע בהליך הנוכחי שאלת תוקפה של התוספת, ודומה כי היא מפרשת שלא כהלכה את דבריו של כב' הנשיא גורן.

6.         הנתבעים טוענים כי חתימתם על התוספת הושגה מחמת הטעייה, בתנאים של לחץ, ובלא שהנתבע 2, שאינו דובר עברית, יבין את תוכנה לאשורו. על כן התוספת בטלה ומבוטלת. בנוסף, העבודות שפורטו בתוספת לא בוצעו. על כן, התוספת בוטלה מחמת הפרתה על ידי התובעת. זאת ועוד, לדידם של הנתבעים התובעת לא הגישה חשבון סופי, ולו רק מן הטעם שתנאי להגשת חשבון כזה הוא השלמת העבודות. הנתבעים טוענים כי ביום 31.3.2003 הם נאלצו לסלק את ידה של התובעת מן האתר ולהשלים בעצמם את העבודות שנותרו. לטענתם, הם זכאים לתשלום בסך 471,075 ש"ח בגין העבודות שנאלצו להשלים בכוחות עצמם ובגין ירידת ערך של הבנין מחמת כשל בהתקנת מערכת הארקה לרשת החשמל בבנין. בנוסף, לפי התוספת הם זכאים לפיצוי בגין פיגורי התובעת עד ליום 14.12.2002 בסכום של 300,000 ש"ח, ובגין הפיגור מיום 15.12.2002 ועד ליום 1.6.2003 הם זכאים לפיצוי נוסף בסך 552,000 ש"ח. סך כל הפיצוי המגיע להם בגין האיחור בביצוע העבודות הינו 852,000 ש"ח. הנתבעים טוענים כי לאחר קיזוז התשלום המגיע לתובעת, נותרה עדיין יתרת חוב של התובעת כלפיהם, בסכום של מליון ש"ח, ומכאן התביעה שכנגד.

האם התוספת נחתמה מחמת הטעייה ועושק

7.         הנתבעים טענו כי התוספת נחתמה בעקבות הטעייה שבוצעה כלפיהם על ידי התובעת ובהיותם תחת לחץ לסיים את החתימה, כאשר הנתבע 2 ( להלן: "גולדברג") חותם על הסכם בשפה שאינו דובר, היא השפה העברית.

            מדובר בטענת סרק, שלא היה מקום להעלותה, ולא בכדי הטענה נזנחה בסיכומי הנתבעים. התוספת נחתמה לאחר יום דיונים שלם בין הצדדים, כאשר הנתבעים היו מיוצגים על ידי עורך דין מטעמם. רעייתו של גולדברג דוברת עברית והיא תרגמה לבעלה את ההסכם לצרפתית בטרם חתם עליו. כאשר נשאל גולדברג בעת חקירתו באיזה אופן הטעה עו"ד טיסונה את הנתבעים ואמר להם דברים שאינם אמת, השיב גולדברג: " בכך שהוא עזב בשעה 19:00 בערב, בעת שההסכם לא היה גמור" (ע' 45 לפרוטוקול). פשיטא, שעזיבתו המוקדמת של עו"ד טיסונה אינה מהווה מעשה של הטעייה כלפי הנתבעים. גם הטענה כאילו ההסכם נחתם תחת לחץ, אין בה כל ממש. הלחץ בו מדובר הוא הצורך של הנתבעים לשוב לבריסל באותו יום בו נחתמה התוספת, בשעה 17:00 (ראה עדותו של גולדברג, בע' 45 לפרוטוקול). פשיטא שלחץ פעוט מעין זה לא היה בו כדי לשלול את הרצון החופשי של גולדברג ורעייתו בבואם לחתום על התוספת, ואין הוא עולה כדי עושק כמשמעו בס' 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. המצוקה הנדרשת לפי ס' 18 הנ"ל היא מצוקה של ממש, השוללת הלכה למעשה מהמתקשר את רצונו החופשי. וכפי שנפסק בע"א 5806/02  אריאל ארביב ואח' נ' יעקב קרני פ"ד נח(5), 193 ,עמ' 198-199:

" לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה."