פסק-דין בתיק א 3129/99

1.         מדובר בתביעה שהוגשה לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, ובה התובעת דורשת פיצויים בסך 200,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע עליה המיוחסת לנתבעים יחד ולחוד.

2.         התובעת תושבת העיר דימונה, עובדת ההסתדרות הכללית, שימשה במשך שנים בתפקיד יו"ר נעמ"ת באזור מרכז הנגב, אם לשלושה ילדים והיא פעילת ציבור בתחומים שונים ובין השאר היא פעילה בתחום הפוליטי-מפלגתי במסגרת מפלגת העבודה.

            הנתבע 1 (הנרי אוחיון) הוא עיתונאי בעל טור במקומון המופץ מידי שבוע בדימונה ובעיירות הסמוכות לה ושמו "להיטון". בני הזוג, הנתבעים 2 ו- 3 (מוטי ורחל אלפסי) הם עורכי ומפיצי המקומון.

3.         עילת התביעה היא בכך שנטען, שסדרה של כתבות שפורסמו בעיתון הנ"ל, בתחילת שנת 99, ואשר ערוכות כטורים בחרוזים, ונכתבו על ידי אוחיון, כללו דברי השמצה ולשון הרע שהיה בהם להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לעשותה מטרה לשנאה, בוז ולעג, לבזות את התובעת ולפגוע במשרתה ובעיסוקיה, הכל כאמור בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 של החוק.

            כתב התביעה מפרט ומצטט את הטורים הללו במלואם, אולם, ככל הצריך לפסק דין זה יובאו להלן, עיקרי האמירות שבהן ניתן לראות, לשיטת התובעת, וכפי שהיא מפנה בסיכומים מטעמה את אותם דברים המבססים את עילת תביעתה:

"בלבי מכרסם ללא הפסקה הספק באם מרינט (התובעת א.ו.) חכמה היא או צרת אופק ברבים ידוע שהיא חסרת השכלה מינימלית, אבל היא עולה במדרגות מהר יותר ממעלית ... מסתבר שגם בדימונה עירנו יש מדאה שנתגלתה בבחירות האחרונות של מפלגת העבודה ... מרינט שבחיים כל יעודה להשתלט על תפקיד מזדמן בפוליטיקה מבלי להבין שהיא כבר על הציבור נמאסה ... היא סובלת מרגשי נחיתות ... תמיד תשאר פקידה זעירה ... אם מדאה את ילדיה רצחה ואף אדם דמעה לא מחה והפרופסור כיזון ממרינט התעלם כליל ... ביום שני ביקר בדימונה ברק ... כל חברי המפלגה התכנסו כדי להשלים לשכוח העבר ... מדאה מרינט החליטה פשוט להתפרע ורצתה לדבר בהתכנסות למפרע, עלתה בכוח לבמה בשם ברק כביכול ואיש מהנוכחים לא היה מסוגל ויכול לעצור בעדה מלשאת דברים דיבליים חסרי חשיבות וממש לחלוטין שוליים ... את מדאה צריך מיד מהסניף להרחיק ואת חשבונות העבר כמובן להדחיק ... כל מי שהיה קרוב לבמה ראה את התנהגותה המבישה של הגב' מרינט וקנין אשר התנהגה ולחצה בצורה אגרסיבית על מנת לזכות "בכבוד" ולדבר במעמד יו"ר מפלגת העבודה ... התנהגותה של מרינט היתה מבישה ומשפילה ... התנהגותה האגרסיבית והמבישה של מרינט ... היתה מאוד לא מכובדת ...".

            באחת הכתבות מיום 5/3/99 נאמרו גם הדברים הבאים:

"אני הנרי אוחיון לא ידוע כפחדן ... לפני כמה ימים פרצו לביתי בשנתי, גנבו בין יתר הדברים עדליון שעדתי לבני גור ז"ל ביום גיוסו לצבא כמו כל הורה וכמו כל אם וכל אבא מספר ימים לאחר מכן שוב פגעו במכוניתי והפעם כמו בפעם הקודמת פעלו שוב בשנתי התלוננתי במשטרה וממתין לתוצאות החקירה שהובטח לי שתהיה הפעם מאוד מאוד מהירה מרינט ומוריס כהן רוצים את פי לסתום עימם אמצה את הדין כמובן עד תום יגנבו מביתי ויהרסו את מכוניתי ופי לא יסתמו כי הם לא הגונים והם גם לא ישרים ושלא יתממו אמשיך לכתוב אמשיך לדבר ועל כולם אתנפל כי הגנבים הפוגעים משכיריהם הם סתם נפל".

            עד כאן עיקרי הדברים שלטענת התובעת מהווים הוצאת לשון הרע עליה.

4.         למקרא הטקסט המלא של הכתבות - טורים הללו נחה דעתי, שמדובר בעליל בטורים-כתבות סטיריות, שהרוב המוחלט של האמירות בהן לא נועד, אף לא מתיימר לדווח על אמת עובדתית כלשהי, אלא להוות הבעת דעה בחרוזים, תוך הסתייעות במשלים, מטאפורות ודימויים שונים, ובטכניקה של הגזמה והקצנה המקובלת וידועה בטורים סטיריים וביקורתיים כגון אלה. 

לטעמי, יש לחלק את האמירות הנ"ל המהוות את "הפרסום" הפוגעני, לכאורה, לשני חלקים, הראשון - אותה ביקורת קשה וכינויים לא מחמיאים המתייחסים להתנהלותה והתנהגותה של התובעת באירועים מפלגתיים ואחרים, והשני - הפרסום האחרון שצוטט לעיל, והעוסק לכאורה, בייחוס אחריות לתובעת, יחד עם אחר, למעשה, התפרצות וגניבה מבית הנתבע 1 ולפגיעה במכוניתו.

            מסקנתי, כמובהר להלן, שהחלק הראשון כלל אינו מהווה לשון הרע, כהגדרתו בחוק, ועל כן אינו יכול  להקים עילת תביעה לתובעת, ואילו החלק השני, יש בו משום הוצאת לשון הרע על התובעת.

5.         אשר לחלק הראשון - ההלכה החלה וניתנת ליישום בגינו היא זו שפסק אותה בית המשפט העליון, פה אחד, בעניין "הרציקוביץ", ע"א 4534/02 פד"י נח (3), 558, כאשר פסק הדין ניתן על ידי כב' הנשיא ברק, ובהסכמת השופטים ריבלין וא.א. לוי אשר הצטרף בהסכמה גם להערות שהוסיף השופט ריבלין.

            בענין הנ"ל דן בית המשפט העליון בכתבה, אשר השוותה את התובע, עסקן בכיר בתחום הכדורגל, לעכבר מצחין הסובב בעיר, ובצורה המעוררת תחושות דחיה וגועל, ואותה חיית ביבים, לוחשת על אוזן הציבור דברי שטנה והסתה, ועוד כללה הכתבה, על דרך האלגוריה, תיאור של לורדים אנגליים שחזותם החיצונית מכובדת, אך מתחתיה מסתתרים דברים אחרים, כגון, התנהגות מינית חריגה.

            בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע, כי הכתבה מהווה פרסום לשון הרע, ובקליפת אגוז ניתן לומר, כי ההלכה היא שכאשר כתבה היא בעליל אמירה סטירית ואלגורית, שלא נועדה להציג אמת עובדתית, אזי, אפילו תוכנה בוטה, גס ומקומם, האמור אינו כלל בגדר פרסום של לשון הרע ותוכנו מוגן על ידי הזכות החוקתית החשובה של חופש הביטוי והביקורת.

            הנשיא ברק בוחן את האיזון החוקתי הנדרש בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כאשר הדגש, באותן נסיבות, הדומות לא מעט לענייננו, הוא על המקרה שבו הפרסום הוא סטירי ועל דרך הפארודיה.

            נקבע ש -

"מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי,  בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי".

            כאמור לעיל, אני סבור, שהחלק הראשון של הפרסומים נכנס לקטגוריה זו אשר ההגנה עליה רבת משקל, ויודגש שקביעה זו, המבחינה בין כתבה המתיימרת ליצור מצג של אמת עובדתית לבין כזו שהיא אמירה אלגורית והומוריסטית או סאטירית, אינה מבוססת על אמות מידה מוגדרות וקבועות אלא היא פרי של ראיה כוללת של הטקסט ובחינת הרושם הכללי שיוצר "מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ראה ע"א 323/98, אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', פד"י נו (3), 245).