פסק-דין בתיק א 3113/99

מבוא

1.                   ה"ה יצחק סלע, מרדכי אבני ונחום מימון (להלן: "הנתבעים 3,2 ו-4 " בהתאמה או "סלע, אבני ומימון ", לפי העניין) היו בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו בעלי מניות בזכוכית סלע בע"מ (להלן: "החברה ") ומורשי החתימה בה (ראה: נספח 11 לתצהירו של מר אברהם מרקוביץ בעדות ראשית), כאשר הנתבעים 2, ו-3 היו מנהלה המייסדים. לחברה היה חשבון עו"ש מספר 307173, אשר ניהלה  בבנק דיסקוט לישראל בע"מ, סניף ההסתדרות (להלן: "התובע " או "הבנק "). חשבון העו"ש הנ"ל עמד ביתרת חובה של מאות אלפי שקלים ובדצמבר 1995 ניסו הנתבעים ביחד עם מנהל סניף התובע, מר אברהם מרקוביץ, למצוא למצב זה פתרון. בבקשת הרשות להתגונן, אשר הגישו, טענו הנתבעים, שהיות והחשבון הנ"ל חרג ממסגרת האשראי (של 200,000 ש"ח) בסך 180,000 ש"ח, סוכם עם הבנק, שכל אחד משלושת הנתבעים יערוב לבנק בסך 60,000 ש"ח. לפי טענתם בבקשת הרשות להתגונן, כשחתמו על כתב הערבות, נספח ד' לכתב התביעה, ביום 07/12/95 לא נרשם בו, שהם ערבים לסך 380,000 ש"ח. לפי טענתם בבקשת הרשות להגן, כל אשר נרשם בכתב הערבות בעת חתימתם עליו היה פרטיהם ומועד חתימתם. להפרכת טענתם זו הציג הנבק במהלך הדיון בבקשת הרשות להתגונן את מש/1, הוא נספח 2 לתצהירו הנ"ל של מר מרקוביץ, אשר נכתב ביום 07/12/95 - הוא יום חתימת כתב הערבות - אשר מסכם את המשא ומתן בין ה"ה אבני ומימון למנהל הסניף הנ"ל, לפיו לכיסוי חובות החברה תינתן הלוואה על סך 380,000 ש"ח בתנאים, אשר צוינו. נוכח הודאת הנתבעים בערבותם בסך 60,000 ש"ח כל אחד, בסיום הדיון בבקשת הרשות להתגונן ניתן פסק דין חלקי נגד כל אחד מהנתבעים 3,2 ו-4 בסך 60,000 ש"ח וניתנה הרשות להתגונן כנגד יתרת סכום ההלוואה נשוא כתב התביעה.

לפי הכתוב בנספח א' לכתב התביעה, שהיא בקשת החברה לקבל הלוואה צמודה, ביום 17/03/96 חתמו הנתבעים על בקשתה של החברה לקבל הלוואה בסך 380,000 ש"ח. לפי כתב התביעה, ההלוואה הנ"ל ניתנה, נוצרו פיגורים בפרעונה, פרעונו הואץ כתוצאה מכך וסכום החוב בגין ההלוואה הגיע לכדי 346,336.45 ש"ח ביום הגשת התביעה. עוד נחזור לשאלה, שבמחלוקת, אם ניתנה ההלוואה.

במהלך הדיון בתביעה זו ביקשו הנתבעים לתקן את כתב הגנתם, כדי לטעון, שהתנאי למתן ההלוואה בסך 380,000 ש"ח (שיעבוד ביתם של מוטי ושרה אבני) לא התממש, וכי עקב זאת בקשת החברה לקבל הלוואה בסך 380,000 ש"ח, שהיא בגדר הצעה, לא קובלה בידי הבנק. כב' השופטת חיימוביץ' (כתוארה אז) דחתה את בקשתם זו בהחלטה מיום 04/11/01. בעקבות החלטתה הנ"ל בהחלטתי מיום 21/11/05 פסלתי את הסעיפים 3, 4, 5, 6, 8, 9 ו-10 בתצהירי העדות הראשית של הנתבעים בהתאם לבקשת התובע.

אודה ולא אבוש, כי לא ירדתי אל סוף דעתם של הנתבעים, כאשר זנחו את הוכחת חלק מטענותיהם, אשר קיבלו ביטוי בתצהיר, התומך בבקשת הרשות להתגונן, ואשר לא שבו ועלו במסגרת התצהירים בעדות ראשית. הטענה, שקיבלה ביטוי בסעיפים 2.2, 2.3, 2.4, 3.1, 3.6 ו-3.7 לתצהירים, שתמכו בבקשת הרשות להתגונן, אך לא בתצהירים בעדות ראשית הן, שהבקשה למתן ההלוואה נחתמה על ידי הנתבעים בדצמבר 1995, כשלא הופיע בו כל סכום, וכאשר במרץ 1996 נתבקשו להוסיף לחתימתם את חותמת החברה סרבו לכך משלא תאם תוכן הבקשה למתן ההלוואה, כפי שמולאה, את הסיכום עם הבנק. לפי טענה זו, שנזנחה, כלל לא היתה גמירות דעת מטעם החברה למתן ההלוואה. כזכור, לערבים עומדות ההגנות, אשר עומדות לחייב העיקרי [סעיף 7 (א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967]. כאן המקום להבהיר: בהליך אדברסרי קא עסקינן וגם אם עלו תהיות מסוימות במשך המשפט, כגון, תהיתה של כב' הרשמת בית אור (כתוארה אז) בעמ' 9 להחלטה בבש"א 6505/99, שנחתם כתב הערבות שלושה חודשים טרם ניתנה ההלוואה, הרי נצטמצם אך ורק לטענות, אשר העלו הנתבעים ולא זנחו בסיכומיהם.

הטענות העובדתיות, הדורשות הכרעה

2.                   כבכל תביעה על בסיס הערבות להלוואה גם תביעה זו מבוססת על מתן ההלוואה, על חתימת הערבות ועל אי-פרעון ההלוואה. במקרה דנן, איש אינו חולק על אי פרעון ההלוואה. קיימת מחלוקת משפטית לעניין נפקותה של החתימה על כתב הערבות, אשר נתייחס אליה בהמשך. בנוגע לעובדות, קיימת מחלוקת, אם ניתנה ההלוואה, כטענת התובע, או שמא לא ניתנה, כטענת הנתבעים.

מנהל סניף הבנק דאז, מר מרקוביץ, העיד בחקירתו הנגדית, שהכסף נשוא ההלוואה הנידונה הועבר מחשבון ההלוואה לחשבון העו"ש של החברה (עמ' 5 שורה 24 עד עמ' 6 שורה 2 לפרטיכל). העברה זו מתבטאת בנספח 15 א' לתצהירו בעדות ראשית (דף החשבון, המראה את ההעברה של 380,040 ש"ח מחשבון ההלוואה) וההפקדה לחשבון השוטף מתבטאת בנספח 8 לתצהירו הנ"ל (דף החשבון של חשבון מספר 307173 של זכוכית סלע בע"מ, המראה זיכוי בסך 380,040 ש"ח ביום 19/03/96 ולצדו התיבה "זיכוי הלוואה "). בזאת הוכח מתן ההלוואה כדבעי. הנתבעים טענו בסיכומיהם, שלא ניתנה ההלוואה, שכדי להוכיח את מתן ההלוואה היה צורך להגיש את מסמכי ביצועה, וכי מחדל זה ייזקף לרעת הבנק. אינני סבור, שדרושה הוכחה מעבר לעדותו של מר מרקוביץ דלעיל והנספחים לתצהירו, המראים את העברת סכום ההלוואה מחשבון ההלוואה לחשבון העו"ש של החברה, כדי להוכיח את מתן ההלוואה.

הטענות המשפטיות

3.                   בציפיה לטענות הנתבעים, סיכם התובע שלוש טענות משפטיות בסיכומיו: ראשית, שערבותם של הנתבעים לא הוגבלה לסך 60,000 ש"ח כל אחד, אלא לסך 380,000 ש"ח, כפי שכתוב בכתב הערבות, נספח ד' לכתב התביעה ; שנית, בלא להרחיב את החזית, שהבנק קיבל את הצעת החברה למתן הלוואה בסך 380,000 ש"ח, וכי אין בהעדר חותמתה של החברה על גבי הבקשה לקבלת ההלוואה, נספח א' לכתב התביעה, כדי לגרוע מאחריות הנתבעים כשלוחיה, כמנהליה ו/או כערביה ; שלישית, שאין מעשה בית דין בפסק הדין החלקי על סך 60,000 ש"ח כנגד כל אחד מן הנתבעים, אשר יחסום את הבירור של יתרת חובם הנטענים עד לגובה ההלוואה, שניתנה ולא נפרעה.

כאמור, הנתבעים זנחו חלק מטענותיהם בתצהירי העדות הראשית ובסיכומיהם. בסיכומיהם טוענים הנתבעים ארבע טענות עיקריות: ראשית, שפסק הדין החלקי בסך 60,000 ש"ח כנגד כל אחד מן הנתבעים מהווה מעשה בית דין וקובע את גבול אחריותם. שנית, שלא ניתנה ההלוואה הנידונה. שלישית, שדין התביעה להידחות בהעדר עילה. רביעית, שכתב הערבות ניתן תוך הטעיית הנתבעים על ידי הבנק וגם הפרתו את חובתיו הציבוריות. על בסיס טענות אלו, עותרים הנתבעים לדחיית התביעה.

האם פסקי הדין החלקיים נגד הערבים מהווים מעשה בית דין ?

4.                   הנתבעים טוענים, שקם מעשה בית דין בקביעתה של כב' הרשמת בית אור (כתוארה אז) בפסק דינה החלקי נגד הנתבעים בבש"א 6505/99, שם קבעה: "...לאור ... העובדה שטענת הוא (כך!) (של סלע - ג'ט"ל) וטענת יתר המבקשים (רשות להתגונן - ג'ט"ל) לפיהם הם ערבים רק לסכום של 60,000 ש"ח לא קרסה בחקירה הנגדית, מצאתי כאמור לעיל לקבל את הטענה ולפיה הערבות הוגבלה רק ל-60,000 ש"ח לכל אחד מן המבקשים ". לשיטת הנתבעים, קביעה זו מהווה מעשה בית דין, המונע כל קביעה אחרת, שערבותם של הנתבעים היא על סכום גבוה יותר. אין בידי לקבל טענה זו, אשר, לצערי, מוציאה את פסק הדין החלקי כנגד הנתבעים מהקשרו. הרי, כפי שקבעה כב' הרשמת בית אור (כתוארה אז) בסיפא להחלטתה הנ"ל בבש"א 6505/99:

"מכל האמור לעיל וכפי שכבר ציינתי בראשית דברי מצאתי שיש ליתן למבקשים (לנתבעים - ג'ט"ל) רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה למעט הסך של 60,000 ש"ח לגבי כל אחד מהמבקשים ".

משמע, כי לפי דבריה המפורשים של כב' הרשמת בית אור (כתוארה אז) עצמה, עם מתן פסק הדין החלקי נגד הנתבעים נותרה לבירור המחלוקת, אם ערבותם היא בסכום, העולה על 60,000 ש"ח עד לגובה יתרת ההלוואה הנידונה.

            האם לתובע אין עילה כנגד הנתבעים?

5.                   לטענת הנתבעים, שדין התביעה להידחות בהעדר עילה, שני פנים: ראשית, לפי הטענה, כשחשבון נמצא ביתרת חובה והבנק נותן במקומה הלוואה, הבנק מוחל על החוב. שנית, לטענת הנתבעים, ערבותם היא לחשבון העו"ש בלבד, ולכן, לפי תפיסתם, אם ניתנה ההלוואה (כפי שכבר קבענו בסעיף 2 לעיל, שהיא אכן ניתנה), הרי היה ניתנה בחשבון ההלוואה ולא בחשבון העו"ש. לכן, לדידי הנתבעים, אין לתובע עילה נגדם.

אשר לטענת המחילה על החוב, הסדרת חוב באמצעות הלוואה פורעת את החוב הקודם ויוצרת חוב חדש בגין ההלוואה. עקרונית, אין במקרה כזה מחילה ופרטנית לא הוכחה כל מחילה על חוב במקרה דנן. ובאשר לטענה, שהנתבעים ערבים לחשבון העו"ש בלבד, אין בידי לקבל טענה זו. ככתוב בסעיף 1 לכתב הערבות, נספח ד' לכתב התביעה: "ערבותנו זו תחול על כל אחד ואחד מחיוביו של החייב לבנק ללא יוצא מן הכלל ... יהיו סוגם, מקורם ומועדם של חיובים אלה אשר יהיו ובכלל כל אלה (אך בלי למעט) חוב קיים או עתיד לבוא ... וכן כל חיובים המגיעים או שעשויים להגיע מאת החייב בגין או בקשר עם התחייבותו וערבויות מסוגים שונים של החייב כלפי הבנק ו/או לטובתו של הבנק וכל כיו"ב". ללמדך, כי אין ערבותם של הנתבעים מוגבלת לחובות החברה בחשבון העו"ש בלבד. די בכך, כדי לדחות את טענתם השניה של הנתבעים להעדר עילה.

ההטעיה והפרת החובות הציבוריות של הבנק