פסק-דין בתיק א 31085/05

לפני תביעה לתשלום הוצאות ונזקים בסך של 22,114 ש"ח, אשר נגרמו לתובע על ידי הנתבע, עקב ניהול הליכים משפטיים ובוררות בין התובע ולבין חברה השייכת לנתבע.

התביעה

בשנת 1996 הזמין התובע, מר אנטון אקסלרד, עבודות אלומיניום לדירתו, בסך 35,100 ש"ח, מחברת ל.י. תריסי עמוס (1995) בע"מ ( "החברה"). החברה הייתה בבעלותו היחידה ותחת ניהולו של הנתבע, יעקב לוין. העבודות בוצעו ברשלנות והושלמו באיחור. התובע דרש כי העבודות יושלמו בטרם ישולמו כל יתרת התשלומים. הנתבע סירב לכך. החברה הגישה כנגד התובע תביעה בגין תשלומים אלו והתובע הגיש תביעה שכנגד. בית המשפט הפנה את הצדדים לבוררות, אשר נוהלה ע"י אינג' ש. שפר. הבורר שמע את הצדדים וביום 21.5.00 נתן פסק בוררות, שלפיו על החברה לפצות את התובע בסכום של 5,400 ש"ח ולבצע תיקונים שונים בדירה.

למרות פניות רבות אל הנתבע, לא כובד פסק הבוררות, לא שולם הפיצוי ולא בוצעו התיקונים. בחודש יולי 2000, נאלץ התובע לבצע את התיקונים לפי הצעת מחיר של חברת י.פ. אלומיניום. ביום 29.7.01, הגיש התובע בקשה לאישור פסק בוררות. ביום 27.6.04 ניתן פסק דין המאשר את הפסק נגד החברה וכן נגד הנתבע עצמו באופן אישי. פסק הדין נגד הנתבע באופן אישי, בוטל בהסכמה, מאחר והנתבע לא היה צד להליך הבוררות. החברה ו/או הנתבע לא שילמו עד היום את החוב לפי פסק הדין.

התובע ביקש לפתוח הליכי הוצאה לפועל. לשם כך, פנה לרשם החברות, על מנת לקבל פלט של פרטי החברה, אז התגלה לתובע כי החברה מחוקה ואינה פעילה עוד מיום 11.10.99, כלומר, עוד מהתקופה שבה נוהלו הליכי הבוררות וטרם ניתן פסק הבוררות.

התובע טוען, כי הנתבע הפר את התחייבויותיו, פעל בחוסר תום לב, הונה ורימה את התובע, את הבורר ואת בית המשפט. הנתבע המשיך לנהל הליכים בשם החברה, כאשר היא כבר הייתה מחוקה ולא פעילה. על הנתבע חלה חבות אישית, כמנהל ובעל מניות יחיד, כאשר נהג כלפי התובע בדרך של מרמה ומצג שווא. בנסיבות אלה, לא יכול הנתבע לחסות תחת מסך ההתאגדות ומן הראוי לחייבו באחריות אישית לחובות החברה כלפי התובע.

הנתבע השתמש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן שנועד להונות את התובע ולרמותו, ותוך ידיעה כי אין באפשרותה של החברה לפרוע את חובותיה. בכך נתקיימו המבחנים להטלת אחריות אישית עליו, לפי הוראות סעיפים 6(ג) ו-54 ל חוק החברות. ב"כ התובע מפנה לד"נ 7/81 פינדר נ' קסטרו, פ"ד ל"ז (4) 673, שם נפסק כי החובה לנהל מו"מ בתום לב, מכוח הוראות סעיף 12 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חלה על כל אדם שמנהל מו"מ, לרבות כאשר הוא מנהל אותו בעבור אחר, לרבות כאשר אותו "אחר" הוא חברה. כך גם נקבע בע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח' פ"ד מה (3) 401, שם נפסק כי קיום חובת תום הלב על ידי האורגן של החברה, או ביצוע עוולה נזיקית על ידו, יכולים להוות בסיס לחיובו באחריות אישית, אף כאשר לא הוכח ניהול של עסקי החברה תוך כדי כוונת מרמה, כמשמעותה בסעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש].

עוד טוען התובע, כי הינו זכאי על פי פקודת הנזיקין ו/או על פי חוק החוזים ו/או על פי חוק החברות ו/או חוק החוזים תרופות ו/או דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או מכוח כל דין אחר, להיפרע מהנתבע את מלוא סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

סכום התביעה הינו 22,114 ש"ח והינו זהה לסכום המופיע בבקשה לאישור פסק בוררות בתוספת ההוצאות שנפסקו ע"י בית המשפט, בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה.

טענות הנתבע

בפתח הדברים, טוען הנתבע להתיישנות התובענה כבר ביום 16.11.03. עוד מוסיף הנתבע כי מעולם לא ניתנה כל התחייבות אישית מצד הנתבע לתובע. הנתבע גם אינו ערב להתחייבות החברה כלפי התובע. לנתבע לא הייתה כל יריבות אישית בעניין, להבדיל מהחברה. התובע נזכר רק לאחר כ-10 שנים, כי יש לצרף את הנתבע באופן אישי להליכים.

התובע הטעה את בית המשפט, תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בכך שביקש את אישור פסק הבוררות גם נגד הנתבע אישית, כאשר היה מודע לכך שהנתבע לא היה צד לפסק הבוררות. עוד הטעה התובע את בית המשפט, בכך שהמציא לבית המשפט פסיקתא במסגרת הבקשה לאישור פסק הבוררות ובה צוין כי "הנתבע , כביכול, באופן אישי הוא הנתבע, על פי פסק הדין הנ"ל", ואף פתח תיק הוצל"פ כנגד הנתבע. כך, בכוונת מרמה, הטעה התובע את בית המשפט וניסה להפוך את פסק הבוררות שניתן רק כנגד החברה, לפסק דין המחייב אישית גם את הנתבע. כן טוען הנתבע כי לא ידע על מחיקתה של החברה ולא פעל לביצוע מחיקה זו. הנתבע לא פעל ברשלנות ו/או בחוסר תום לב.

דיון והכרעה

התיישנות

לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענת ההתיישנות. התביעה אינה בגין מצגי שווא שניתנו על ידי הנתבע לתובע במסגרת עסקת היסוד לביצוע העבודות בשנת 1996, אלא בגין התנהגות הנתבע במהלך ניהול ההליכים המשפטיים והבוררות. עילת התביעה מייחסת לנתבע אחריות בגין ניהול הליכים בשם חברה שכבר הפסיקה פעילותה ונמחקה, מבלי לגלות עובדות אלה. לפי התביעה, נודע לתובע על מצגי השווא רק בשנת 2004, כאשר ביקש לפתוח הליכי הוצאה לפעול לפי פסק הדין.

לפיכך, המועד שבו נודעו לתובע מלוא העובדות המרכיבות את עילת התובענה הנו בשנת 2004. לכל המוקדם, ניתן למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ביצוע מצגי השווא במהלך תקופת הליכי הבוררות בשנת 1998. על כן, דין טענת ההתיישנות להידחות.

האם יש לייחס לנתבע אחריות אישית למי מנזקי התובע שנכללו בתביעה

חקיקתו של תיקון מס' 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") צמצם ביותר את טווח המקרים שבהם ירים בית המשפט  את מסך ההתאגדות. דוקטרינת הרמת מסך צומצמה למקרים חריגים ביותר של שימוש לרעה באישיות המשפטית, כגון: הונאת אדם, קיפוח נושה ו/או נטילת סיכון בלתי סיבר או מימון דק:

"עינינו הרואות, כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..."  או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. מעין עילות אלה היו לפני כן בס"ק (ג), ובנוסח המתוקן הוספה מודעות (וראו גם ס"ק (א) (2)). ס"ק (ב) החדש מאפשר הרמת מסך על-ידי ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה, "אם מצא (בית המשפט - א"ר) כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפניו". על פי הסעיף במתכונתו החדשה בוטלה "עילת הסל" של ס"ק (ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, והאפשרות צומצמה למקרי הונאה או קיפוח." ( ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] .

וראה גם ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק)1891 בע"מ [פורסם בנבו] :

"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 ל חוק החברות , התשנ"ט-1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו."  

כך, ניתן לראות כי האחריות האישית כפופה לתנאים מצטברים הבאים: כאשר מדובר במקרה חריג, כאשר צודק ונכון לעשות כן, כאשר קיים יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים, אחריות תהא על בעלי מניות אקטיביים בלבד, כאשר הופרה חובות ההגינות ותום הלב של בעלי המניות, וכאשר החברה נעדרת יכולת פירעון.

כמו כן, תילקח במישור זה בחשבון, העובדה, כי הנתבע 3 הינו מנהל ובעל מניות בחברה קטנה, הנתבעת 2 (כעולה מתדפיס רשם החברות האמור לעיל). ראה, י. כהן בספרו "דיני חברות", כרך א', בעמ' 236 כותב:

"סוג החברה העומדת לדיון עשוי גם הוא להשפיע על בית המשפט עת שוקל הוא אם להרים את המסך אם לאו... אין אנו מכוונים דברינו בהקשר זה לחברות במובן ההגדרות האמורות, אלא לחברה פרטית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה, היא מנוהלת למעשה כעסק פרטי. ברוב המקרים שולט בחברה מהסוג האמור אדם אחד המקצה מניות לבני משפחתו, אך ורק כדי לעמוד בתנאי הפקודה בדבר מספר מינימלי של חברים. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי עובדת היותה של החברה 'חברת יחיד'  או 'חברת מעטים' תגביר את נטייתם להרים את המסך."

כמו כן, הוצע כי כאשר בית המשפט בוחן שיקולי "צודק ונכון", ייקח בחשבון את שיעורי אחזקותיו של בעל המניות, ואת פיקוחו האקטיבי, אם היה כזה לצורך ייחוס חובות החברה כלפיו. כאמור, בהצעת החוק היה כדי להביא לצמצום דיני הרמת המסך לממדים שקדמו לחוק.

חוק החברותאולם, נראה כי נותר עדיין מרחב של שיקול דעת לבית המשפט שיוסד בעיקר על עקרון תום הלב [ראו ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116, וע"א 10582/02ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (פורסם באתרים המשפטיים)].