פסק-דין בתיק א 31077/01

1.       התובעת, ילידת 1959, בוגרת החוג ללימודי ארץ ישראל של אוניברסיטת חיפה, עבדה כמורה לגיאוגרפיה ורכזת חינוך תרבותי בבית הספר המקיף השש-שנתי ע"ש גינסבורג ביבנה.

ביום 2.12.1992, בטיול שנתי לתלמידי כיתות י"ב בבית הספר, אליו הצטרפה התובעת כמחנכת הכיתה, במהלך טיול בפארק תמנע, שהובל על ידי מדריכה מחברת 'דרך ארץ בע"מ' (להלן - "דרך ארץ"), התבקשו התלמידים לקפוץ מסלע שגובהו כ- 3 מ'. בעת הקפיצה מהסלע, נפלה התובעת ונחבלה בגופה.

בשנת 1994 הוגשה תביעתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. התביעה הופנתה נגד חברת 'דרך ארץ', כמי שארגנה את הטיול, ונגד מבטחתה - שילוח הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן - "הראל"). נשלחו הודעות צד ג' נגד החברה להגנת הטבע ונגד משרד החינוך. משניתן צו פירוק נגד חברת 'דרך ארץ', תוקנה התביעה ומשרד החינוך ומשרד התיירות נוספו כנתבעים לתובענה. לימים, נמחקה גם ההודעה לצד ג' שנשלחה לחברה להגנת הטבע [ראה החלטה מיום 10.9.03].

בכתב התביעה המתוקן מייחסת התובעת אחריות ל'הראל', כמי שביטחה את 'דרך ארץ', אשר מדריכה מטעמה הובילה את התלמידים בטיול, דרך שביל לא מוסדר. כן מייחסת התובעת אחריות למשרד החינוך, כמעבידה של התובעת ומי שבאחריותו לדאוג לארגונו של הטיול ולביטחונם של המשתתפים בו, הן מכח חבותו כמעביד והן מכח חבותו על פי הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך. האחריות לתאונה יוחסה גם למשרד התיירות, כמי שתכנן את פארק תמנע ואת מערכת השבילים והסימונים שבו, והיה אחראי לשילוט ולגידור המקומות האסורים למעבר של המטיילים. טענה זו נזנחה על ידי התובעת, ובמהלך שמיעת הראיות הסכים בא כוחה למחיקת התביעה נגד משרד התיירות [ראה: עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 22.11.2005].

בתחילה כפרה 'הראל' באחריותה של 'דרך ארץ' לתאונה, בין השאר בטענה, כי תפקידה של החברה הסתכם במציאת מקום טיול מאורגן, מסודר ומסומן, וכך עשתה, שכן פארק תמנע הינו שמורת טבע מסודרת, מאורגנת, שביליה מסומנים והיא מאושרת לטיולים. אך משהסתבר במהלך הגשת הראיות, כי מדריכת הטיול סטתה מן השביל המסומן, כפי שיוסבר להלן, הודתה בחבותה כלפי התובעת.

גם המדינה כפרה באחריות שיוחסה לה על ידי התובעת, וטענה כי איננה בעלים של פארק תמנע, וכי מסלול הטיול בפארק תמנע היה באחריותה של החברה להגנת הטבע. המדינה כפרה בהיותה מעבידתה של התובעת או של מנהלת בית הספר - אשר אחראית לכל טיולי התלמידים, בהתאם לחוזרי מנכ"ל.

לאור הנכות שנקבעה לתובעת, הוצע לתובעת על ידי המותב בפניו נקבעה התביעה להתברר בבית המשפט המחוזי, להעביר התביעה לדיון בבית משפט השלום, ולאחר שיקולים נאות ב"כ התובעת לעשות כן. כך, הגיעה התביעה לדיון בפני בית משפט השלום בתל אביב רק ביום 28.2.01, למעלה מ- 8 שנים ממועד התרחשות התאונה.

2.         שאלת האחריות

                נסיבות התאונה

            בהתאם לתיאורה של התובעת בתצהירה, ביום האחרון של הטיול הגיעו התלמידים לפארק תמנע. סדר ההליכה היה כזה, שהמדריכה מחברת 'דרך ארץ' הובילה בראש טור התלמידים, באמצע הטור הלכה התובעת, ובמאסף - המאבטח. המדריכה הובילה את הכיתה לאזור הקשתות בפארק תמנע, במסלול הבא: תחילה, טיפסו התלמידים על אבן הצור שבחזית הקשת שם עמדו לשמוע הסבר. לאחר מכן עברו דרך הקשת לצידה האחורי  והמשיכו בהליכה על משטח צר וגבוה. המדריכה הורתה לתלמידים לרדת מן הקשת על ידי ישיבה על המשטח העליון, דחיפת הגוף קדימה בעזרת הידיים לצורך מתן תנופה, ונחיתה בשטח הנקיק, בעומק של כ- 3 מטרים, שבתחתיתו חול שהיה זרוע באבנים ובסלעים.

            בתצהירה התובעת מציינת כי לא היתה כל דרך חילופית לרדת מן המשטח העליון של הקשת, ולא היתה לה אפשרות לשוב על עקבותיה מכמה טעמים: התובעת - כמחנכת של הכיתה, לא רצתה ולא יכלה להשאיר התלמידים ללא השגחה, מה גם שחלקם כבר קפצו למטה לקניון והחלו מתרחקים, היתה מסה גדולה של מטיילים במסלול, מבית הספר וממקומות אחרים, שחיכו לתורם לעלות לקשת, והם החלו להיות קצרי רוח וחסרי סבלנות - ולא אפשרו לחזור בדרך בה עלו לקשת.

            התובעת עשתה כמצוות המדריכה, וכתוצאה מן הקפיצה, נחבלה בצד הימני של גופה, ראשה נחבט בסלע וקרסולה נפגע.

בדיעבד, הסתבר כי מסלול ההליכה המסומן הורה על פניה שמאלה לפני העלייה לקשת. כלומר, על פי התוואי המסומן בשלטים, המסלול נמצא למרגלות הקשת, מקיף אותה מסביב וממשיך לתוך הקניון הצר הנמצא בצד האחורי של הקשת. הטיפוס לרחבה העליונה היה מיועד לקבלת הסבר על הקשת בלבד, ולא היה מקום לעבור דרכה ולקפוץ מן המשטח העליון לתוך הקניון. הדבר הוברר לתובעת מביקור חוזר שערכה בפארק תמנע עם בעלה ואחיה, משיחה עם מנהל הפארק וכן מתצהירים שהוגשו מטעם החברה להגנת הטבע במסגרת ההוראות הדיוניות שקבלו הצדדים, שהיתה אחראית על קביעת המסלול בפארק.

משהסתבר כי הייתה סטייה מן המסלול המסומן, קבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לפיה, לא תטען על ידי הנתבעת 1 - מבטחתה של 'דרך ארץ' שהעסיקה את המדריכה שהדריכה את הטיול, הטענה, כי לא מוטלת עליה אחריות בגין התאונה, אך לא יהיה בכך כדי לפגוע בטענות לעניין חבותה של הנתבעת 2 - מדינת ישראל, ביחד ו/או לחוד עם הנתבעת 1 ולעניין רשלנות תורמת של התובעת. הדיון להלן - מתרכז איפוא, בשאלת אחריות המדינה לתאונה, ותרומת הרשלנות של התובעת - אם קיימת כזו.

3.         רשלנות תורמת

התובעת העידה, כי לא הבחינה בשילוט המסמן את הפניה שמאלה בשביל, לפני העלייה למשטח העליון של הקשת. מדובר במשטח סלע גדול, שהיו בו קבוצות רבות של תלמידים. המדריכה שהובילה את כתתה של התובעת, התרכזה בפינה מסוימת, משם נתנה לתלמידים הסבר על המבנה הגיאולוגי של הקשת. התובעת היתה מרוכזת בהשגחה על התלמידים שלא יתפזרו ושיקשיבו להסברי המדריכה, וכלשונה בחקירה הנגדית [עמ' 9 שור' 14-17]: " ..בטיול עצמו לא ראיתי חץ, לא ראיתי שלט, לא ראיתי שום דבר, ראיתי רק את המדריכה שמסבירה, את 40 התלמידים סביבי, שהם יקשיבו, שלא יתפזרו, שלא ייעלמו לי. לא ראיתי שלט ושום דבר, התעסקתי רק בקבוצה (ש)ל, וכנראה גם בגלל התנאים בשטח וריבוי הקבוצות זה (השלט - א.ז.) היה מוסתר".

ממקום קבלת ההסבר על משטח הסלע שמול הקשת, לא ניתן היה לראות את המקום שממנו בוצעה הקפיצה שכן מדובר בשביל צר מאד. התובעת, הלכה באמצע הטור, ואז הגיעה למקום הקפיצה. המדריכה הורתה לה לשבת ולקפוץ. התובעת הטיבה לתאר את הסיטואציה אליה נקלעה [עמ' 10 שו'3 - 13]: " ... לפני ומאחורי ילדים, יש צרחות כנראה בגלל ההד, ואתה מסתכל רק צעד קדימה וצעד אחורה. מגיעים לנקודת הקפיצה, המדריכה עומדת למטה ואומרת - שבי, תחזיקי את הידיים ותקפצי. אתה מקבל רתיעה לרגע אבל אין לך זמן לחשוב. אני שואלת אותה - אין אפשרות או מסלול אחר, היא אומרת - לא, אין אפשרות אחרת כולם כבר קפצו. הסתכלתי לאחור, ראיתי תלמידים צורחים ואין אפשרות לחזור אחורה. הקשת מפוצצת בילדים כאשר יש תור ארוך לעלות על הקשת של קבוצות אחרות שהגיעו. בינתיים, קדימה אני רואה את חצי הכתה הראשונה שקפצו כבר נעלמים לי לאורך הנקיק, הולכים קדימה ונעלמים ואני לא רואה אותם. הסיטואציה לא אפשרה לי זמן לחשוב על פחד, מה יקרה ומה יהיה - הדאגה הייתה קודם כל שהילדים שהלכו קדימה לא יישארו לבד, וגם הלחץ אחרי שלא אצור איזה פקק תנועה, והסיטואציה לא אפשרה לי זמן למחשבה". 

4. התובעת הייתה רכזת חינוך חברתי בבית הספר, אך אין חולק כי לא היה לה כל חלק בארגון הטיול מלכתחילה. במסגרת תפקידה כרכזת חנוך חברתי, הייתה אחראית על נושא התרבות, ההעשרה, ארגון הצגות לתלמידים, ארגון הטקסים בבית הספר, העברת תכנים נלמדים כמו: נושא הסמים וכו'. על ארגון הטיולים היה אחראי מדריך השל"ח, ולמנהלת בית הספר הייתה 'אחריות על' בהתאם לחוזר מנכ"ל. התובעת, כמו שאר המורים, הסתפקה בידיעה שיטיילו בפארק תמנע, במסלולים המסומנים בו. כמחנכת הכיתה, ראתה התובעת עצמה כמי שאחריותה נתונה לכך שלתלמידים יהיו אישורי יציאה לטיול, שהם יגיעו בזמן, ולא לתכנון או בדיקת המסלולים המיועדים בטיול. במהלך הטיול, ראתה עצמה כמחנכת אחראית לכך שהתלמידים יקומו בזמן, יגיעו נעולים בנעליים ויצטיידו בכובע ובמימיה, ילכו בקבוצה ולא יפתחו פערים בטיול, ויתנהגו בנימוס כלפי המדריך ובינם לבין עצמם. התובעת הדפה לעברה של מדריכת הטיול ומארגניו כל ניסיון לייחס לה אחריות כלשהי לארגון הטיול.

התובעת בעצמה, עבדה כמדריכה בחברה להגנת הטבע במסגרת בית ספר שדה 'שורק' הנמצא ברחובות, ויצאה להדרכת טיולים בשטח באזור השפלה. לפי עדותה, כל מסלול שהדריכה, יצאה מספר פעמים עם מדריכים נוספים להכיר את הטופוגרפיה של המקום ולהכין את המסלול. התובעת לא הכירה את פארק תמנע, שלא נמצא באזור בו הייתה פעילה כמדריכה בחברה להגנת הטבע. התובעת העידה, כי זה היה ביקורה הראשון בפארק. יחד עם זאת, התובעת, כמחנכת שליוותה את תלמידיה בטיול, ואחראית גם לביטחונם האישי, ובהיותה מדריכת טיולים בעצמה, הייתה צריכה להיות מודעת, יותר מאנשים אחרים, לחובה שלא לסטות משביל מסומן. התובעת העידה כי כלל לא שמה ליבה לסימונים שבמסלול. לטענתה, בנסיבות שתוארו על ידה, הצפיפות הגדולה על משטח הסלע שמול הקשת, והצורך להשגיח על התלמידים שהיו באחריותה מנעו ממנה להבחין בשילוט שהורה כי המשכו של השביל הוא למרגלות הקשת.