פסק-דין בתיק א 30938/00

זוהי תביעה  להחזר מס קניה ששולם למדינה ביתר.

התובעת הגישה שלש תביעות, אשר הדיון בהן אוחד ופסק דין זה מתייחס לשלש התביעות. זהו "סיבוב" נוסף של דיון שקיימו הצדדים בבית המשפט המחוזי בנצרת באותו עניין.

בין התובעת, שהינה יבואנית של מנגנוני כסף של מכונות מכירה אוטומטיות (להלן: "המנגנונים"), לבין המדינה התגלעה מחלוקת אשר לאופן סיווגם של המנגנונים. מחלוקת זו התבררה, כאמור, בבית המשפט המחוזי בנצרת. בהתאם להסכמת הצדדים נקבע אופן הסיווג על פי החלטת וועדת הסיווג בבריסל, אשר החליטה ביום 18.2.02 כי המנגנונים פטורים ממס קנייה.  פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להחלטת וועדת הסיווג בבריסל.

לתביעת התובעת שבפני שני ראשים: האחד, תביעה להחזר המס, בו חייבה את לקוחותיה, בעת שרכשו את המנגנונים, והשנייה, החזר מס עבור המלאי שנותר בידיה, במועד ביטול המס, מלאי אותו לא היתה יכולה למכור, אלא במחיר מופחת כשיעורו של המס ששילמה.

דיון:

חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק מיסים עקיפים") מגדיר תשלום יתר כדלקמן:

"(1) מס עקיף ששולם ביתר;

(2) סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל; "         

סעיף 6 לחוק  מסים עקיפים קובע לאמר;

"יתר יוחזר למי ששילמו, או ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת ולגבי 'יתר' כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת 'יתר', למעט עניין מס בולים - גם בתנאי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת מאלה;

(1) שהוא לא מכר את הטובין;

(2) הוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם. "

1.         עילת התביעה הראשונה, הנוגעת למנגנונים שנמכרו ללקוחות, ואשר בגינם התובעת תובעת החזר, מתבססת על הטענה כי התובעת התחייבה כלפי הלקוחות לשלם להם את היתר, היה ותזכה בתביעתה כאן.  עילת תביעה זו אינה מעוגנת בסעיף 6 לחוק מסים עקיפים, והתובעת לא הפנתה לחוק אחר כלשהו עליו היא תומכת טענתה. סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים קובע כי היתר יוחזר לנישום בתנאי שהוכיח כי הוא לא מכר את הטובין או כי הוא מכר את הטובין אך לא כלל בהם את מחיר היתר. אשר לטובין שטרם נמכרו, אדון בכך בפסקה 2 להלן. אולם, ככל שהדבר נוגע לעילת התביעה המתייחסת למנגנונים שנמכרו ללקוחותיה השונים של התובעת, הרי שהיא לא עמדה בתנאי הקבוע בסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים. תנאי זה מחייב כי במחיר הטובין שנמכרו לקונים לא יכלל היתר בעוד שהתובעת מודה כי היא כללה במחיר המנגנונים שנמכרו על ידה את מחיר היתר.

הפרשנות שמבקשת התובעת ליתן לתנאי הקבוע בסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים, לפיה היא זכאית להחזר היתר גם אם הוא נכלל במחיר המכירה ובלבד שהיא התחייבה להחזיר אותו ללקוחותיה אינו מופיע בחוק, אין לו תימוכין מילוליים ואף אין לצידו הגיון שיצדיק פרשנות נרחבת, כפי המוצע על ידי התובעת. הרעיון הגלום בתנאי שבסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים הינו שהחזר היתר ישולם לנישום רק במקום שהוא לא כלל את היתר במחיר המכירה של הטובין. אם מחיר היתר נכלל במחיר המכירה, ונחייב את המדינה להשיב לנישום את סכומי היתר יצא שיהא הראשון נשכר ומתעשר שלא כדין, שכן הוא "גלגל" כבר את מחיר היתר על קונה הטובין. אותו רעיון חל גם בהנחה שהנישום התחייב כלפי לקוחו להחזיר לו את היתר, היה ויזכה מהמדינה בחיוב זה. שכן, קיימת אפשרות יותר מסבירה שגם רוכש הטובין "גלגל" את תשלום היתר במסגרת התחשבנות שערך עם רשות מס זו או אחרת. חיזוק למסקנה זו נמצא בעדותה של עדת התביעה חגית ירושלמי, נציגת "משקר", אשר לפי טענת התובעת היא מכרה לחברה זו מנגנונים והתחייבה להשיב לה את היתר, היה ותזכה בתביעתה. בתשובה לשאלה בחקירה נגדית האם משקר התקזזה עם שלטונות מס הכנסה על המנגנונים שרכשה מהתובעת השיבה העדה;

"נכון. דיווחנו את המחיר ששילמנו"

(עמ' 7 לפרוטוקול שורה 30)

המסקנה מן האמור לעיל הינה שהן על פי לשון סעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים והן מכוח הרציונאל הטמון בו, אין מקום להורות על השבת תשלומי יתר ששולמו על ידי התובעת למדינה, מקום שהמנגנונים שנמכרו על ידה נמכרו בתוספת מחיר היתר.

לא זאת כי אם אף זאת, גם אם היתה מתקבלת הפרשנות המוצעת על ידי התובעת תביעתה היתה נדחית מהטעם שלא הוכיחה כי התחייבה כלפי לקוחותיה להחזיר להם את היתר, ובוודאי שהיא לא הוכיחה כי התחייבה כלפי כל לקוחותיה, להם מכרה את המנגנונים, להחזיר את היתר. מנהל התובעת העיד כי היא מכרה את המנגנונים לכשמונים, תשעים לקוחות. מנהל התובעת אף הודה שלמעט ארבעה, חמישה לקוחות הוא לא התחייב כלפי כל היתר להחזיר את התשלומים שיזכה, אם יזכה בהם. גם בהנחה שארבע, חמש חברות, הן החברות הגדולות, כלפיהן התחייבה התובעת להחזרים, הרי שמתוכן היא הביאה לעדות נציגה של לקוחה אחת בלבד, היא חברת משקר. למרות שנציג התובעת ידע למנות את שמותיהם של חברות טמפו, פאריפון ודור אביב כחברות שכלפיהם נעשתה התחייבות כאמור, לא הובאה עדותם של נציגי חברות אלה להוכחת הטענה. עיון "בכתב ההתחייבות" עליו נסמכת התובעת כלפי חברת משקר מגלה כי ההתחייבות לא נעשתה על ידי התובעת אלא על ידי מנהלה העד גיא אלון. "התחייבות" זו אינה חתומה על ידי גיא אלון ומעבר לכך היא אינה חתומה, אין עליה חותמת ואפילו לא הדפסה בשוליה, של התובעת כמי שמתחייבת כלפי משקר. יתר על כן, מעדותה של נציגת משקר לא ברור מהם סכומי היתר ששולמו על ידה, מהו נתחה במכלול המנגנונים שנמכרו על ידי התובעת, והם נשוא התביעה שבפני. לא הוכח מהו חלקם של הלקוחות הגדולים האחרים במכלול המכירות ועל כן אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה טענתה בדבר ההתחייבות כלפי לקוחותיה, ומהו שיעורה של אותה התחייבות. אשר לכמות הראיות שעל התובע להביא , בגדר תביעה על פי סעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים, כבר עמד בית המשפט העליון בע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ'  מדינת ישראל נ"ז (5), 855 פסקה 13;

"... גם אם אקבל את הנחתו של בית המשפט המחוזי לפיה עצם הוכחת תמחור תחרותי מהווה ראייה לאי גלגול של חלק מסכום המס על כתפי הקונים - וממילא ספיגתו על ידי הנישום - ... מוטלת על הנישום החובה להוכיח כדבעי מהו שיעורו של חלק זה.משקבע המחוקק בסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים כי תנאי להשבה הוא הוכחה של הנישום התובע כי 'היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם' היתה צריכה קמור להוכיח עניין זה בראיות ולא היה די במדיניות המחירים שלה..."