פסק-דין בתיק א 30870/05

מונחת בפני תביעה כספית אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" על סך של 10,925 ש"ח. בבסיסה חלוקים הצדדים באשר לחבות שנוצרה כתוצאה ממשיכת מזומנים שבוצעה באמצעות כרטיס אשראי בעיר לאס וגאס שבמדינת נוודה ארה"ב.

טענות התובע:

התובע, אזרח ותושב ישראל, הינו הבעלים והמחזיק של כרטיס אשראי מסוג מאסטרקארד זהב שהונפק באמצעות חברת ישראכרט בע"מ (להלן:"הנתבעת").

במהלך חודש אוקטובר 2004 יצא  התובע לטיול בחו"ל בלוויית אשתו. התובע שהה במלון "ניו יורק ניו יורק" בעיר לאס וגאס שבמדינת נוודה, ארה"ב. לטענתו במועד בו היה אמור לעזוב את המלון, בתאריך 28.10.2004, בוצעה משיכת מזומנים מחשבונו ללא ידיעתו בסך של 2,500 $ זאת באמצעות כרטיס האשראי הנדון.

לטענת התובע ביום בו עזבו את המלון פנתה אשתו של התובע למכשיר הכספומט המוצב בלובי המלון במטרה למשוך כסף מהכספומט, אולם משלא הצליחה פנתה לדלפק הקבלה במלון וזה ניסה לאשר את העסקה באמצעות חברת האשראי, אך זו סירבה מאחר והתובע עבר את תקרת האשראי שהוקצתה לחשבונו.

ממשיך וטוען התובע, כי לאחר בדיקה מעמיקה נתברר כי בוצעה מחשבונו משיכת מזומנים בסך כולל של 2500 $ וכתוצאה ממשיכת מזומנים זו, חרג התובע ממסגרת האשראי שהוקצתה לו, ומשכך נחסם הכרטיס.

ממצאים נוספים אשר העלתה בדיקה זו הינם, כי נעשו שתי משיכות האחת על סך 500 $ והשנייה על סך 2000 $.

לטענתו על פי מצב דברים זה הבין התובע כי נעשתה מחשבונו משיכת מזומנים ללא ידיעתו ותוך "שימוש לרעה" בכרטיס,  ועל כן דורש הוא השבת סכום זה  בהגשת תביעה זו.

טענות הנתבעת:

הנתבעת מנגד טוענת כי ביום 28.10.04 אכן בוצעו משיכות מזומנים בסך כולל של 2500 $ במכשירי A.T.M בעיר לאס וגאס.

לטענתה כל המשיכות הנ"ל בוצעו בכרטיס שנשא את הפס המגנטי המלא של הכרטיס שהונפק לתובע ותוך שימוש בקוד הסודי שנמסר לידיעת התובע ואשר אסור היה לו לגלותו לאיש.

ממשיכה הנתבעת וטוענת כי עד ליום הגשת התביעה לא ידוע בעולם כולו ובכל חברות האשראי ולו מקרה מוכח אחד של פיצוח הקוד בסודי של כרטיס האשראי, בצורה הנטענת על ידי התובע ולכן המסקנה המסתברת היא כי התובע בעצמו או מי מטעמו ביצעו את משיכת הכספים הנדונה ואין המדובר במצב של "שימוש לרעה" על ידי צד ג', כנטען.

התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

דיון:

ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל  השכנוע  שנתקיימו כל העובדות המהוות  את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי  על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי   פ"ד כ"א (2) 358, 364).

אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו, עליו הוא מוטל. רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר".

נוכח הסכמת הצדדים מונה מומחה לבדיקת פוליגרף אשר בדק את אמינות גרסתם של התובע מר אנדי ברנשטיין ואמינות גרסת אשתו גברת ויויאן ברנשטיין.

ממצאי החקירה העלו כי מר אנדי דובר אמת בכל הקשור למקרה נשוא התביעה, אך בנוגע לאשתו הדבר הפוך ניכרו סימנים לאמירת שקר וחוות דעתו של המומחה גרסה כי שיקרה הנבדקת בתשובותיה לשאלות הרלוונטיות שנשאלה.

משמסר התובע את הכרטיס והקוד הסודי לרעייתו, הפר מבחינה פורמאלית את החוזה עם הנתבעת, מצד אחד, ומצד שני - נטל על עצמו הסיכון כי סכומי כסף כאלו ואחרים (עד לתקרת האשראי האפשרית) יוצאו מחשבונו.