פסק-דין בתיק א 30771/06

            בתאונה היה מעורב רכב מסוג 'פורד' טרנזיט שמספרו 5774821, בו נהג הנתבע מס' 1, ואשר הנתבע מס' 2 (להלן: ,,הנתבע") היה הבעלים הרשום שלו.

            נוסעים שנסעו ברכב נפגעו פגיעות גוף בתאונה ופוצו בידי התובעת, 'קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונותדרכים', וזאת - הואיל ולטענת ה'פול', מבטחת השימוש ברכב במועד התאונה, ההסעה הייתה ,,הסעה בשכר", שלא הייתה מכוסה עלפי תעודת החובה שהוציאה לרכב.

            קרנית הגישה התביעה דנן נגד נוהג הרכב, הוא הנתבע מס' 1, ונגד הבעלים של הרכב, הוא הנתבע מס' 2. כנגד הנתבע מס' 1 נטלה קרנית פסקדין בהיעדר התייצבות. הנתבע מס' 2 הכחיש כי מדובר בהסעה בשכר ואת ידיעתו בדבר נסיבות ההסעה, ועלכן נשמעו עדויות והצדדים סיכמו טענותיהם. פסקדין זה מתייחס אפוא לחבותו של הנתבע מס' 2 בלבד לשפות את קרנית בגין כספים ששילמה לנפגעים בגין נזקי הגוף שאונו להם בתאונה.

2.         על מנת להעיד על נסיבות הנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה, הביאה התובעת לעדות שלושה מנוסעי הרכב: העד האחד, מר ניהאד מוחמד, העיד כי במועד התאונה היה תלמיד באוניברסיטת אבו ^-דיס בירושלים, אך נדרש להיבחן ברמאללה. הוא נסע עם חבר לרמאללה, וכשסיים את המבחן, ירד לצומת וראה שם אנשים ממתינים. הוא שאלם איך להגיע לירושלים, ונאמר לו להמתין במקום כדי שיגיע רכב 'פורד' טרנזיט אשר יסיע את הממתינים לירושלים. הוא שאל את האנשים כמה יש לשלם עבור הנסיעה, ונאמר לו כי משלמים 3 ש"ח, אך לא נהוג לשלם מיד, אלא רק בעת ההגעה לירושלים, הואיל ובדרך קיים מחסום, שבעטיו נוצר לעתים פקקתנועה, ואזי נוהגים הנוסעים לרדת מהרכב, לחצות את המחסום רגלי ולהמשיך באמצעי תחבורה אחר לאחר המחסום לירושלים.

            העד ניהאד העיד כי ביום האירוע לא היה פקקתנועה; הרכב חצה את המחסום, ואחרי כן אירעה התאונה. מאחר שהתאונה אירעה בטרם הגיעו הנוסעים למחוז חפצם, הוא לא שילם עבור הנסיעה, אך התכוון לעשות כן אילו הגיע בשלום לירושלים. העד גם הסביר כי בעת עלותו לרכב לא דרש ממנו הנהג לשלם תשלום כלשהו, אך הוא היה מודע לכך שיצטרך לשלם בסוף הנסיעה. עדותו עשתה עליי רושם מהימן.

            העדה הנוספת שהעידה הייתה הגב' סועאד אחמד נימר אלטוויל. עדה זו זכרה כי נסעה עם בנה מרמאללה לירושלים. היא עמדה על הכביש וסימנה לכלי ^-רכב שנסעו לכיוון ירושלים. רכב ה'פורד' טרנזיט, בו נסעו כבר נוסעים, עצר, היא עלתה אליו ושילמה 2.5 ש"ח לאחר שהתיישבה, אך לא הגיעה למחוז חפצה בשל התאונה. העדה נשאלה אם מישהו ביקש ממנה תשלום עבור הנסיעה, והסבירה כי כך נוהגים בדרךכלל: משלמים את הכסף, ואם מתעכבים ולא משלמים - אז הנהג מבקש. הואיל ושילמה מיד עם עלייתה לרכב, כשהתיישבה, לא דרש ממנה הנהג תשלום, אך אין חולק על כך שקיבל אותו, ולא דחה את התשלום. גם עדות זו הותירה עליי רושם מהימן.

העד השלישי שהוזמן מטעם התובעת, טארק סייד, לא הועד, כיוון שלטענת בא ^-כח התובעת, לא זכר דבר, ולכן ויתר על חקירתו.

הנתבע לא הביא עדים שיעידו על נסיבות הנסיעה. יש לציין כי הנתבע מס' 1, אשר נהג ברכבו, הוא בן ^-דודו. חרף זאת, הנתבע נמנע מלזמנו לעדות, ועלכן חלה החזקה כי עדותו לא הייתה מחזקת את גרסת הנתבע (ראה: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990)).

3.         ברע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450 (1999), נקבע כי:

  "מאחר שדבר ההסעה בתמורה או שלא בתמורה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנוהג ברכב, הוא נושא בנטל הבאת הראיות (ראה א' הרנון דיני ראיות (כרך א)... בעמ' 204). לכן, אם נמנע מלהביא ראיה כלשהי בדבר הסעה שלא בתמורה, הוא עלול לשאת בסיכון כי תביעתו תידחה על יסוד כמות הוכחה מופחתת מצד המבטח בדבר הסעה בשכר".

הנטל להוכיח כי לא מדובר בהסעה בשכר מוטל אפוא על המבוטח, קרי: הנתבע. הנתבע נמנע מלהביא כל ראיה שהיא. התובעת, מאידך, הביאה ראיות מוצקות כי ההסעה שבמהלכה ארעה התאונה הייתה הסעה בשכר. לעניין זה אין נפקא מינה אם הנוסעים שילמו בפועל עבור הנסיעה בטרם התאונה, די שהייתה כוונה לתשלום והסכמה מצד הנוסעים והנהג לביצוע תשלום בגין הנסיעה לכשיגיעו בשלום למחוז חפצם. אני דוחה את טענותיו של הנתבע כי אין ליתן אמון בעדויותיהם של הנוסעים, שניתנו מתוך אינטרס כלכלי. הנוסעים הללו נפגעו בגופם בתאונה ופוצו כבר ע"י קרנית. בין אם מדובר היה בהסעה בשכר ובין אם לאו - נוסעים אלה היו זכאים לפיצוי והם למעשה אדישים לגורם שיפצה אותם. הפיצוי כבר ניתן, כך שהתמריץ להעיד עדות שאיננה אמת בבית המשפט רק על מנת לזכות בפיצוי כבר לא מתקיים, וקבלת התשלום עבור הוצאות הנסיעה למתן עדות בביתהמשפט אינה יכולה להוות תמריץ מספיק להעיד עדות שאינה אמת.

אני קובעת אפוא כי הוכח, להנחת דעתי המלאה, כי הנסיעה במהלכה ארעה התאונה היתה נסיעה בשכר ועל כן לא היתה מכוסה בתעודת הביטוח שהוצאה על ידי המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול).

4.         סעיף 9 (א)(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, קובע את זכות החזרה של קרנית על אדם אחר:

"(א)     מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

...

(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א'.

(ב)        חבותו של מי שחוזרים עליו לפי ס"ק (א) תהיה לפי פקודת הנזיקין."