פסק-דין בתיק א 307/01

1.         ההליך והסעד

            התובעים עותרים לקבל פסק דין, שיצהיר כי שילמו את הוצאות פיתוח בגין מגרשים שחכרו באזור התעשייה בתרשיחא לנתבעת 2 (המדינה) וכי אינם חייבים לשלם היטלים ואגרות נוספים לנתבעת 1 (העירייה). כפועל יוצא, ביקשו התובעים להורות לעירייה שלא תתנה מתן אישור להיתרי בניה על המגרשים בתשלום הוצאות פיתוח כאמור. לחילופין, ביקשו התובעים להורות למדינה להחזיר לתובעים את הוצאות הפיתוח ששילמו, או חלק מהן וזאת מחמת כפל תשלום.

2.         השתלשלות הענינים

2.1        התובעים חתמו על הסכמי חכירה וחוזי פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, לפיהם החכיר המינהל לתובעים למשך 49 שנים את המגרשים לצורך הקמת מפעלי תעשייה במקום.

            בהתאם לחוזי הפיתוח, נדרשו התובעים לשלם למדינה הוצאות פיתוח, והתחייבו להכשיר את המגרשים ובכלל זה לטפל בתכנון, בבנייה וברישום הזכויות תוך פרק זמן של 36 חודשים מיום אישור העסקה.  

2.2        העירייה התנתה הסכמתה לתת לתובעים היתרי בנייה במגרשים בתשלום אגרת הנחת צינורות, היטל ביוב - ביב מאסף והיטל ביוב - מתקנים, בשיעורים שנקבעו לפי שטח המגרשים ושטח הבנייה.

2.3        תביעתו של התובע 1 הוגשה תחילה לבית-משפט השלום בחיפה נגד העיריה בלבד. יחד עם התביעה התבקש צו ארעי, שיורה לעיריה לאשר בקשתו של התובע 1 לקבלת היתר בניה, מבלי להתנותו בתשלום הוצאות פיתוח.

            השופט גנון נעתר לבקשה (בש"א 22518/00) תמורת הפקדת פקדון או ערבות בסכום של 30,000 ש"ח.

            לאחר מכן הועבר התיק לבית-המשפט לענינים מנהליים, אולם נדון כהליך אזרחי.

            התובעים 2 ו-3 הגישו תביעתם לבית-המשפט המחוזי ועמה בקשה לצו ארעי (בש"א 2109/02). השופט גריל הורה לצרף את המדינה כבעל דין וציווה על העירייה לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך מתן היתרי בנייה, תמורת תשלום סכומי כסף שפורטו בהחלטתו מיום 14.2.02. 

            כאמור, התביעות אוחדו.

3.         הטענות

3.1        התובעים טוענים כי בדרישת התשלום של העירייה יש משום כפל גבייה, שכן ההיטלים והאגרות אותן דורשת העירייה כלולים בהוצאות הפיתוח אותן שילמו למדינה.

התובעים מפנים להגדרת הוצאות פיתוח בסעיף 7 לחוזה הפיתוח:

"הוצאות ו/או היטלים ו/או אגרות מכל סוג שהוא בגין פיתוח מערכות תשתית ו/או תשתית-על ו/או כל תשתית אחרת המהוות תנאי לפיתוח המגרש או לבנייה בו, לרבות פריצת דרכי גישה למגרש, תיעול, סלילת כבישים ומדרכות, תאורה, מים, ביוב וכיו"ב." [ההדגשות הוספו].

3.2        העירייה טוענת כי סמכותה לגבות את התשלומים נובעת מסעיף 17 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1963 (הפקודה), הנקרא יחד עם סעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (חוק הביוב), ומכוח סעיף 2 לחוק עזר למעלות-תרשיחא (היטלי ביוב), התשמ"א-1981.

עוד מפנה העירייה לסעיף 2 לחוזר המנהל הכללי של משרד הפנים מיום 14.4.99, הדן בנוהל התחשבנות על היטלים ואגרות פיתוח של מערכת אספקת מים של הרשות המקומית עם יזמים וקבלנים, בו אומצו הנחיות המינהל למשק המים ברשויות המקומיות, כפי שהופצו במכתבה של כלכלנית המינהל מיום 31.1.96.

3.3        העיריה טוענת עוד כי לא מדובר בגביית כפל, שכן היא הטילה את החיובים בגין הנחת צנרת מחוץ לתחום האתר, בתוספת היטל מים והיטלי ביוב, מאסף ומתקנים, כדין.

עוד טוענת העיריה כי התובעים שילמו למדינה עבור עבודות פיתוח בתוך המתחם ולא עבור השירותים הניתנים למתחם ויינתו לו במסגרת מערכת המשמשת את האזור ואת התובעים כמחזיקי נכסים באזור. עוד נטען שהדרישה היא להשתתפות בהוצאותיה של העיריה בגין תוספת הבנייה, כמו חיבור לרשת המקומית על הכרוך בכך, הגדלתה, השקעות בה, בניית בריכות איגום, מגדלי מים, מכוני טיהור וכו'.