פסק-דין בתיק א 30591/04

מבוא

1.      זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2.      התובע, יליד 1948, טוען כי ביום 3.7.03, שעה שהיה בדרכו לשדה התעופה, נכנס לרכבו, ב.מ.וו. מס' רישוי 5172816 (להלן: "הרכב"), כף רגלו נתפסה בין הדלת לבין המדרכה, וכתוצאה מכך נקרע גיד האכילס ברגלו השמאלית. מומחה מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה של 5%.

3.      הצדדים חלוקים בשאלת הנזק אך, בראש ובראשונה, בעצם קרות האירוע ונסיבותיו.

הוכחת האירוע

4.      האם התובע הוכיח את התרחשותו של האירוע הנטען על ידו?

          למעשה, התאונה מתוארת באופן שונה במקומות שונים. בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי: "בתאריך 03.07.03... נפצע התובע עת רגלו השמאלית נתפסה בין הדלת לרכב". ביום 10.07.03 פנה התובע לקבל טיפול רפואי בבית החולים "השרון", שם נרשם מפיו כי: "לפני שבוע בבית קיבל מכה באזור אכילס שמאל". ביום 25.07.03 מסר התובע הודעה על התאונה למשטרה (נספח לתצהיר הנסיבות של התובע), כדלקמן: "בהיכנסי למכונית רגל שמאל נתקעה בין המדרכה למכונית קיבלתי מכה והתעקמה רגל שמאל". ביום 26.9.04 חתם התובע על תצהיר נסיבות (התובע אישר עובדה זו בעמוד 12 לפרוטוקול) שם הצהיר, בסעיף 2: "כאשר נכנסתי לרכבי נתפסה כף רגלי השמאלית בין הדלת לבין המדרכה". ביום 12.08.03 קיבל התובע טיפול רפואי בבית החולים לרפואת ספורט בהונגריה ושם מסר, כי הפגיעה נובעת מסיבוב פתאומי של הרגל: "Our patient injured his left Achilles tendon while taking a sudden turn".

        עוד קודם לכן, ביום 07.07.03, קרי ארבעה ימים לאחר האירוע הנטען, ניגש התובע לראשונה לקבל טיפול רפואי בבית החולים הצבאי בהונגריה. מדף מעקב המיון (נ/1), עולה כי התובע מסר לרופאיו "לפי ההסבר, היום הוא נפגע ממזוודה, בצד החיצוני האחורי של עקב שמאל".

5.      אין חולק כי מדובר בגרסאות סותרות. כיצד התובע מיישב זאת?

          בתצהיר הנסיבות מוסר התובע בסעיף 3: "...בטופס של בית החולים נרשם כאילו קיבלתי מכה מהמזוודה, וזאת מאחר ולא רציתי לומר להם כי קיבלתי את המכה בארץ, בכדי שלא יטענו כי עליי לטפל בזה בארץ". במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט נשאל התובע מדוע חשב שלא יטפלו בו אם נפגע בארץ. הוא העיד כי האישה אצלה התגורר אמרה לו שכדאי שיגיד שקיבל מכה מן המזוודה (עמ' 16  - 17 לפרוטוקול) וכן כי הסיבה שלא מסר כי נפגע בארץ הינה כי אינו מכיר את החוקים "וכשכואבת לי הרגל עוד יותר לא מכיר את החוקים. גם אנשי חוק לא היו יודעים אני מאמין" (עמ' 16 לפרוטוקול). לעומת זאת, בעדותו במשטרה ביום 28.12.04 מסר לחוקרי המשטרה כי מחשבתו שלא יטפלו בו בהונגריה לא התבססה "על שום דבר מיוחד".

          הסברו של התובע באשר למסירת הפרטיים השקריים בהונגריה איננו מספק. יתרה מכך, לא ברור מדוע גם בארץ לא דיווח התובע כי עבר תאונת דרכים כפי שנטען על ידו. עדותו, כללית, הייתה לא משכנעת. כאמור לעיל, במהלך ביקורו של התובע בבית החולים "השרון" ביום 10.07.03 מסר התובע לרופאים כי קיבל מכה בבית. אין שום אזכור במסמך אודות פגיעה מרכב ופגיעה כתוצאה מתאונת דרכים. דר' יורי פאיקין, הרופא שערך את תעודת חדר המיון, נחקר אודותיה במשטרה ואף העיד בבית המשפט ומסר הסבר זהה לחלוטין לאמור בתעודת חדר המיון (עמוד 24 לפרוטוקול): "ש. על סמך מה כתבת את הדברים? ת. הוא אמר לי. ש. החולה הפציינט? ת. כן ואת דבריו רשמתי". ובעמוד 25 לפרוטוקול: "ש. יכול להיות שלמעשה לא בדקת את התובע ולא שמעת את הסיפור, אלא מרופא אחר? ת. מה שאני כתבתי זה מה שאני שמעתי". כמו כן, כאשר עומת דר' פאיקין עם הודעתו במשטרה באשר לאי רישום היות התאונה תאונת דרכים, הלה מעיד בבית המשפט כי אם היה מדובר בתאונת דרכים הדבר היה נרשם ללא כל ספק על גבי תעודת חדר המיון: "ש. במשטרה אמרת '...אם זה תאונת דרכים זה כתוב, אני לא רואה, זה חשוד מאוד'. כלומר: אתה בודק משהו כשאתה מקבל פציינט במיון, וצריך לבדוק אם זה היה בעבודה. כשזו תאונת עבודה מה אתה כותב? ת. תאונת עבודה, או תאונת דרכים אם זו תאונת דרכים" (שם). עולה, כי עדותו של דר' פאיקין (גם אם אין המדובר בעד ששולט בשפה העברית על בוריה, כפי שניתן היה להתרשם), לא נתערערה.

"עדות יחידה של בעל דין" והמנעות מהבאת ראיות נוספות

6.      בהתאם לסעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, פסיקה המסתמכת על עדות יחידה של בעל דין טעונה חובת הנמקה. ודוק: "אין בית המשפט יוצא ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו', כלומר נהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות, היכול להיות נעוץ בהגיון הצדדים, או טעם מיוחד אחר, שאין להעלות על הכתב" (ע"א (ירושלים) 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בניין נ' בנק לאומי, תק-מח 98 (4) 3116 (1998); ראו גם, בספרו המקיף של עו"ד מאיר זנטי, דיני ראיות - הלכה למעשה, כרך שני (2005), בעמ' 1165 - 1170).

          במקרה שבפניי, לאור המפורט לעיל, מתעורר קושי של ממש לפרט הנמקה נדרשת זו.

          יתרה מזו, כבר נפסק אמנם כי "היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין" (ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא (2) 737, 743 (1977)). אך עם זאת הובהר, כי "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון  ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659 (1991)). דומה, כי במקרה הנוכחי הייתה "צפייה הגיונית ומתבקשת", שהתובע יביא עדויות נוספות.

          התובע העיד, כי משדה התעופה הודיע טלפונית לבני ביתו, רעייתו ובנו, שקיבל מכה וכואבת לו הרגל (עמוד 14 לפרוטוקול), אך חרף זאת לא זימן אותם לעדות. בעדותו מעיד התובע כי כאשר הגיע להונגריה לאחר התאונה הנטענת התגורר אצל גברת הונגריה בשם אניקו, שאותה הכיר ואצלה התגורר מספר פעמים גם עובר לתאונה הנטענת (עמוד 18 לפרוטוקול). לדבריו, אותה גברת היא זו אשר אמרה לו לספר בבית החולים בהונגריה כי קיבל מכה מן המזוודה, אך גם ממנה לא נתקבלה כל ראיה תומכת לגרסה זו. בנוסף, בהמשך עדותו מסביר התובע את פשר העיכוב במתן ההודעה למשטרה אודות המקרה הנטען, ומעיד כי לאחר שחזר ארצה, הסביר לו חבר בשם הרצל ברנס, שראה את צליעתו ושמע ממנו מה קרה, כי צריך ללכת למשטרה (עמ' 20 לפרוטוקול). ניתן היה לזמן גם אותו, כדי שיתמוך בחלק זה של גרסת התובע.

התוצאה

7.      במצב ראייתי כזה אני קובע כי האירוע הנטען לא הוכח.

          התביעה נדחית.